מאחורי המתחם בו שכן הבניין שלנו היו החולות.

שם שכלל בתוכו עבורי, בגיל הילדות, את מגוון הפחדים שאיתם אנחנו הולכים כמעט מהלידה.

הפחד מהבלתי ידוע.

הלא נודע.

איבוד הדרך.

רוֹע.

החולות הפרידו בין עיר ילדותי לעיר השכנה.

אף אחד לא הסתובב שם וסיפורים מצמררי שיער הסתובבו בין הילדים על כל מיני אנשים "רעים" (שם כולל לכל הפחד שבעולם)  שמסתובבים שם ואולי גם חוטפים ילדים ולוקחים אותם לארץ רחוקה.

לעיתים הייתי עומדת על קצות אצבעותי במטבח ומציצה מהחלון הגבוה  אל פס החולות הזהוב שנצץ במרחק ומפחדת מהמחשבות שהיו עולות בי.

רק פעם בשנה היינו אנו, הילדים, הופכים לשליטי החולות. 

בל'"ג בעומר.

המקום היה נמלא  נקודות נקודות של אש גדולה, כשהילדים עמלים ימים רבים לפני  לאסוף את הקרשים, לשמור אותם, לבנות מדורה כמה שיותר גבוהה ובראשה כמובן דמות העץ של צורר ישראל זה או אחר, היטלר או נאצר בהתאמה לפופולריות שלהם במדד השינאה והפחד.

ולאחר ל"ג בעומר, החולות היו חוזרים לשקט שלהם, כשרק אנשים בודדים (והיום אני יודעת שבוודאי לא "רעים") עוברים דרכם בדרך הקצרה יותר בין שתי הערים.

יום אחד יהיה שם כביש שיוביל מתל אביב לאשדוד , אמר לי אבא שלי , שידע זאת  מעצם עבודתו במקום שבו סוללים את הכבישים במדינה.

ואני , שלא ידעתי אפילו היכן היא אשדוד, נראה לי כל העניין דמיוני לחלוטין.

השנים עברו, ואנחנו עברו לצד השני של החולות, לעיר השכנה, וכבר לא היינו קרובים אליהם כמו בעבר ולאט לאט הם נמוגו מתוך הכרתי, ורק כשהכרתי את ג. שגר בשכונה הישנה שלי, והיה חוצה אותם בשעות לילה ובוקר מוקדמות בדרך אל וממני , הייתי נזכרת בהם ובאיום המרומז בהם עבורי.

עם השנים החזון של אבי החל להתממש בחלקו , וכביש מפותל וצר שנסלל מדרומה של תל אביב קיצר במשהו את הדרך הפקוקה לשתי הערים השכנות.

חלפו השנים.

את צבע החולות הזהוב ואת המסתורין (והפחד) שבהן החליפו נקודות הצבע של אלפי המכוניות הנעות בזמזום בלתי פוסק, בכל שעות היממה, ושוברות מעט את צבעי האפור והשחור של קירות הבטון ופסי האספלט ששוכנים שם עכשיו.   

וכשנסעתי השבוע, לאורך המקום שהיה בו הפחד של ימי ילדותי והפך לדרך  ממוחלפת (אחלה מילה, אין ספק) מאשדוד עד להרצליה , חשבתי על אבא שלי.

והתגעגעתי...