בסתר ליבי, רציתי משהו קטן.

ארופאי.

פינטזתי על הקרואסון של "לחמים" שמוכתר, שוב ושוב , כקרואסון הטוב בתל אביב (ומכאן שגם הטוב שבארץ ) וקפה קפוצ'ינו גדול לידו.

כך, פשוט ואלגנטי, ליד שולחן על המדרכה, ולדמות כאילו בפאריס היינו.

וכנראה שמשהו בתוכי השתחרר ולמד לזַמֶן לעצמו את הדברים, כי מצאנו את עצמנו  בדיוק שם, ב"לחמים", ישובים ליד שולחן מתחת לפרגולה שמצלה מהשמש הקופחת של סופו של בוקר שישי,שותים על קפוצ'ינו גדול ובריוש למרות שהתוכנית המקורית היתה לשבת ב"מנטה ריי" אל מול הים...

ישנם דברים שכנראה לא אמורים להיות.

ודברים אחרים שיחכו בסבלנות ושלווה עד שזמנם יגיע...

והקרואסון האגדי ?

בדיוק נגמר להם  כשהזמנתי אותו...

מעבר לכביש, ברחבת הסינמטק היו בירה ומוסיקה אירית.

מוסיקה אירית אני אוהבת במשוּרה.

קצר ומהיר.

לפעמים נופלים על סשנים ארוכים  ובלתי נגמרים כשיללתה הנוגה (אך המטפסת על העצבים) של חמת החלילים  משתלבת עם הכינור ושאר כלי הנגינה.

בדומה לשירי עם רומניים (גם שם הכינור דומננטי להפליא), שכפי שגילינו בביקורנו האחרון בארץ הממליגה, דומים מאוד לשיריה של אום כולתום האגדית: יודעים מתי הם מתחילים, וכשמתעוררים מהעלפון שעתיים אחר כך, הזמרת האנרגטית והכריזמטית נמצאת עדיין בסוף הבית הראשון בלבד...

וכך , בילינו זמן קצר בלבד בפסטיבל ארץ עלֶה התלתן הירוק והלפרקונים , מסתובבים בין אנשים שאין להם בעיה לשתות חצי ליטר בירה בצהרי היום ומאזינים בחצי אוזן לנסיונות הלהקה שעל  הבמה להגיע לקצב באופן אחיד וביחד...

ומשם נסענו למוסקבה (טיב טעם) להצטייד לארוחת הצהריים של שבת...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של חלומות על מחוזות רחוקים שלעיתים נמצאים ממש מתחת לאפינו...