בתחילת החודש הייתי נטועה, עמוק ויציב, בתוך החור השחור של עולם ה"אין".

יש בו משהו מתעתע בעולם הזה.

אולי קשה להאמין, אבל יש בו הבטחה,  ומתוך הרצון שלנו להאמין באותה הבטחה,  הוא שואב אליו כמו חור שחור ששואב אליו עצמים במהירות ובאופן כה מושלם, עד כי עובר זמן מה עד שהנשאב מבין כי הגיע למקום בו ישנו רִיק גדול ועצום.

בהחלטה פתאומית, שהיום אני יודעת שנבנתה בתת מודע שבי לאורך זמן, החלטתי שאני לא מוכנה לחיות יותר לאורה הקלוש של ההבטחה ולהאזין למתיקות שירתה כמו שירת הסירנות ששרו לאודיסאוס ואנשיו לפני הגיעם אל החידלון, מצאתי את הכוח בתוכי ובאיבחה אחת ניתקתי את הכבלים שהחזיקו אותי שם.

ומאז, למרות שהתווסף לי מצב של  "אין" עבודה, אני מרגישה , בכל יום יותר ויותר, את המשמעות של המעבר לחיות בעולם ה"יש".

בעולם הזה אין הבטחות.

יש ממשות.

יש שמחה.

יש עצב.

יש כאב.

יש הנאה.

יש כיעור.

יש יופי.

יש אהבה.

יש חיים.

צריך רק לפקוח עיניים ולהיות מוכנים

לאחוז

בהם.