יש בי את התכונה העיקשת הזאת, סוג של שריטה (אין דרך אחרת לכנות אותה) המתעלמת  באופן קבוע, מהעובדה שבתיקי שוכנת לבטח מטריה (אדומה!!) המוכנה להפתח בכל עת שתדרש , ולמרות זאת אני מעדיפה לרוץ למחסה הקרוב ואפילו הוא במרחק דקת ריצה ארוכה (שבגשם שוטף היא נידמת כבלתי נגמרת) ולהגיע אליו רטובה , נוטפת וצוחקת בלי הפסקה...

כמין הצהרת כוונת האומרת לעיתים שטובה לי הידיעה ואין  לי צורך במימוש המעשי שלה...

מצד שני, יש לגשם תכונה מעצבנת, להתאפק כל עוד אני נמצאת בתוך מחסה כלשהו, בית, מכונית, ולשבור עלי ענן ולהמטיר בבת אחת את זלעפותיו ברגע שהוא רואה אותי מתארגנת לצאת החוצה.

מצד שלישי, קצת פארנויה מחדדת את החושים...

שוב תקופה של מתח פנימי עצור, שבו אני מוצאת את עצמי מחפשת לי דברים שיוציאו אותי מעצמי לאורך כל היום כולו, ונבהלת כשפתאום יש לי זמן פנוי ואני נדרשת לעמוד מול עצמי ולהקשיב...

ויחד עם זאת, ישנו גם החלק השלו בתוכי, הרגוע, היודע את דרך התנהלותם של הדברים ומסתכל עלי, מתפתלת בתוכם, במין חצי חיוך מבין...

לימדי להינות מהשונֵה (וגם לאהוב אותו) , אמרה לי חברה לפני ימים.

זה ה  my new year resolution  שהחלטתי עליה היום.

באיחור של חודש, אבל מי סופר...