ישבנו לדבר על החיים.

על מה שקורה לנו בימים אלו ואחרים, במנותק ממה שמחבר אותנו, שחיבר אותנו מלכתחילה.

אנחנו מכירות כמעט שלוש שנים.

רק שלוש שנים וכאילו חיים מלאים.

שם היה הטריגר הראשוני שהיא, כמנחה, אחראית לו במידה לא קטנה.

כשבאתי לשם הייתי מישהי מסויימת.

חודש לאחר סיום הקורס כאילו משהו נפרץ בי והקליפות הוסרו אחת אחר השניה, במהירות כל כך גדולה שלעיתים אי אפשר היה לראות אפילו את שלבי הביניים.

היא לוותה אותי , די צמוד , בשלבים הראשונים ההם, כשעולמי הפנימי והחיצוני הזדעזע עלי ונאחזתי בכל מי שיכולתי כדי לקבל תחושה של מציאות בתוך הסערה.

עם הזמן , נצרכתי לה פחות , אבל היה לי חשוב לספר לה , לעדכן אותה בעובר עלי, לשמוע את נקודות המבט והראיה שלה את הדברים, שתמיד באו מתוך רצון להבין ובלי לשפוט.

והימים עוברים וכל אחד חי את חייו וסערה גדולה באה עליה, שזיעזעה גם אותנו , הסובבים אותה, והמחשבה שאולי היא תבחר ללכת הביאה לפחד גדול פן נשמת המקום תמות עם לכתה ואז אנא אנו באים...

אבל היום, לאחר שיחה ארוכה ומענגת  אמרתי לה:

אני מאוד אצטער ואכאב אם תלכי מכאן.

אבל היום אני יכולה להבין ולשמוח בשבילך עם ההחלטה שלך.

ולקבל אותה בשלווה.

ויצאתי משם מלאה עד כדי ריחוף...

ובמשרד שמתי את הדיסק של אמה שאפלן.