וואו.

מתחילה לכתוב ומרגישה את המפרקים חורקים, כמו מכונה שלא הזיזו אותה הרבה זמן. שנה ותשעה חודשים אם לדייק.

אבל כמו רכיבה על אופניים ונהיגה ושפה שהרבה זמן לא דיברנו בה, פתאום הדברים חוזרים , לאט לאט ואצבעות רצות על

המקלדת והמילים זורמות החוצה.

היום לפני 10 שנים כתבתי את הפוסט הראשון בישרא (בבלוג הקודם) ולא יכולתי להשאיר את המספר העגול הזה ללא מילים אפילו שאני כבר לא כותבת כאן ורק מבקרת חברים קרובים וותיקים.

10 שנים ואני זוכרת עדיין את התחושה ההיא, של סקרנות מעורבת בחשש מהדבר הזה שמאפשר לי לכתוב , לשלוח מילים לעולם ולקבל בחזרה תגובות ולפתח שיחות וכל העולם הווירטואלי הזה שאז היה עדיין בחיתוליו והיה גם קצת מאיים (מי יודע מי משוטט באינטרנט, אתם יודעים, ויעשה לך דברים נוראים!!! טפו!! ) ובטח ובטח שלא ידעתי לאן זה יתפתח ויוביל אותי.

10 שנים אחרי, ואני במקום אחר לגמרי , אדם שונה מאוד מכפי שהייתי אז, יודעת שבלעדי ישרא, הכתיבה עצמה והאנשים שמצאתי כאן שחלקים מלווים אותי עד היום הזה , כל הסיפור היה כנראה נראה אחרת לגמרי.

ועל זה, ועל דברים נוספים, אני שמחה לומר היום שוב:

זכיתי להיות כאן ותודה.

להת' בעוד עשור.