צבע תכלת.

צפרדעים ירוקות.

ארנבונים לבנים.

וברווזים צהובי פלומה.

זה הצבע והציורים על הווילונות המפרידים בין המיטות במיון ילדים בבית החולים.

לרופאים מוצמד דובון פרווה קטן קרוב לקצה הסטטוסקופ, במקום בו נמצאת דיסקית המתכת המקפיאה לעיתים את הדם בקרירותה, עת היא מוצמדת ללב הפועם של הפציינט הקטן.

א. הצעיר לא הצליח בשום פנים ואופן להבין , מדוע שלחו אותו למיון הילדים וההסבר שעד גיל 18  הוא נחשב ילד, לא סיפק אותו.

בשלב הזה הוא כבר חזר לעצמו.

פחות משעה לפני כן, הוא התקשר אל אבא שלו, יושב על הרצפה בלי יכולת לקום,  במרומי המדרגות וממרר בבכי שבא ממקום עמוק כל כך , שאולי אפילו הוא לא ידע שהוא קיים בתוכו.

ממקומות שונים נזעקנו אליו, כל חלקי המשפחה, כולל ג. הבכור שהגיע הביתה לשבת בלתי מתוכננת, וכל הדרך עד שהם הגיעו הביתה , הם מדברים איתו בטלפון כדי לא להשאירו לבד.

בעיקר בגלל דברים שהיו בעבר, לאחר דקות ארוכות נוספות שבהן לא הצליח להרגע ולא ידע להסביר את התחושות המשונות שהיו בו, החלטנו לנסוע לחדר מיון.

ושם פגשנו את הצבעים, והדובונים, ואת הסגל הסבלני והמחייך, ואת הילדים הקטנים שבוכים בגלל הכאב, הזרות והפחד .

ושם גם התברר שכנראה זה היה סוג של התקף חרדה , שתמיד אפשר למצוא לו סיבות מעכשיו ומאתמול, ועצם הידיעה שזה עובר,  שכל השאר הוא בריא ומתפקד מרגיעה ומנחמת.

ורק אצלי, עוד זמן מה, הפה היה יבש מעודף האדרנלין בדם, שאוסף את הכוחות ונותן את היכולת להיות ממוקד וקר מחשבה בדיוק בזמנים כאלה.

ובדרך חזרה, כשכבר לא הרשה לי אפילו לגעת בו בחיבוק, ידעתי שהוא התאושש...

****************************************************

ואלמלא החוויה הזאת, שעדיין נמצאת בתוכי, הייתי כותבת היום על הים הסוער שראינו מחלון המסעדה בארוחת הבוקר, חולות הים והדיונות המתערבלים ברוח ונודדים למקומות אחרים, ועל הנחליאלי שניסה לעמוד בגבורה מול הרוח הגדולה שאיימה להעיף אותו ככדור נוצה קטן.

וכל זה, סיר הגולאש שמבעבע לו על הכיריים (אני בעצמי בישלתי!) והעננים השחורים/אפורים שבשמים משלימים את תמונת החורף המופלאה שנפרסת למול העיניים .

שבת שלום חברים יקרים, שבת של חום וקירבה