ימים שלמים  היינו רק שנינו והיה שם קשר מיוחד.

תינוק נוח להפליא (חברות שלי טוענות עד היום שאני הבנתי מה משמעותו של גידול תינוק רק לאחר הלידה של א. הצעיר) שהפך לילד מקסים , חברותי, חכם, בוגר.

היה תענוג לדבר איתו.

להיות איתו.

הוא גדל והפך לנער מופנם, דורש מעצמו ושואף לשלמות, אחראי, אינטליגנטי, מוקף חברים.

 ציוניו בבית הספר היו כל מה שאפשר היה לחלום עליו.

ובד בבד, החלה התרחקות.

שהיתה טבעית ככל שהתבגר ואולי לקח לי זמן להבין ולראות עד כמה היא הלכה וגדלה.

לאורך השנים ידעתי תמיד שערוצי התקשורת ביננו, פתוחים וגם קיבלתי אישור וחיזוק לכך, שבכל פעם שמשהו הטריד אותו, בכל פעם שרצה להתייעץ פנה (פונה) אלינו, אלי מיד.

וגם במצבי חרום (כמו ביום חמישי בערב למשל), נזעק מיד ותפקד באופן המלא והתומך ביותר.

וזה מה שהחזיק אותי כשראיתי שמצד שני, ישנה סוג של התנתקות.

של גסות רוח. של בקורת בלתי פוסקת על כל מה שלא נראה לא טוב אצלנו, ויש הרבה.

של אגוצנטריות מוחלטת, כזאת שלא רואה אף אחד מ 10 ס"מ.

של חוסר אפשרות לתקשר ברמה הבסיסית ביותר.

כזאת שמשאירה אותי , כמו עכשיו, כשהלך לעוד שבוע לצבא לאחר דין ודברים לא נעים ביננו, כועסת, עצובה, בוכה.

ועם תחושת כישלון חזקה ביותר.

למה זה נוגע בך כל כך , שאלה אותי אתמול חברה.

כי אני מרגישה סוג של בגידה , אמרתי לה.

של נטישה.

אני יודעת שאני צריכה לעשות משהו.

 שוב.

אני יודעת שאני אולי צריכה לדבר איתו, כמו שאמר לי בשיחת הטלפון , שהוא היה רוצה שאני אעשה משהו כדי לפייס.

אבל כרגע אני לא יכולה.

אני כועסת עליו יותר מדי.

אני כועסת עלי יותר מדי.

הוא הבן יקיר לי.

יום ראשון.

אפור.

********************

8.54

התקשרתי אליו.

קבענו לדבר ביום שישי , כשיחזור מהצבא.