| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 8/2003
השיר AUTUM LEAVES מתנגן ברדיו וסוף סוף אני יכולה קצת לחשוב...
היתה נקודה מסויימת , היום אחר הצהריים, שאני חשבתי שמשהו רע קורה לי.
משהו רע פיזית...
הרגשתי ממש רע.
הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. פשוטו כמשמעו.
דפיקות הלב וההתרגשות העצומה שאני נמצאת בה כבר יומיים פשוט היו לפתע קצת יותר מדי...
הלכתי עם א. הבן הצעיר לקניות.
הסתובבתי שם כמו זומבי. לא מסוגלת להתרכז בשום דבר, מרגישה חולשה, בחילה, אנרגיות שמסתובבות בפול גז בניוטראל...
כבר לא נהנתי משום דבר.
היה לי רע...
ואז, אותו המנגנון שבתוכי, זה שדאג לי שכשכאב לא יכאב יותר מדי, דאג גם הפעם...
ופתאום, הכל נרגע...
האדרנלין עדיין שוצף בעורקים, הריגוש עדיין גבוה, אבל בצורה שלא חונקת אותי, בצורה שמאפשרת לי להינות ממה שעובר עלי...ועובר...
בערב, בהליכה, היתה לי פתאום הארה מדוע הרגשתי כך, מדוע הגוף שלי הגיב בצורה עוצמתית כל כך...
אני משולה לאדם שנשללו ממנו הדברים הבסיסיים לחיים: כמו מים, אוכל, אוויר.
במשך חודשים לא היה לי בקשר עם ד. שום דבר של רוך, רומנטיקה, סקס, שום דבר שקשור אלי, והסיבות לכך ידועות.
כל החודשים האלה הייתי יבשה כמדבר מהבחינה הרגשית הזאת, ולכן, כשפתאום קיבלתי אותם ממקום אחר, ממישהו אחר, והכל התחיל להיות מאוד אינטנסיבי, אני התחלתי לגמוע ולא הפסקתי...
והגוף שלי, הנפש שלי, התחיל להתפרץ ולהשתולל בלי יכולת לשליטה והרגעה...
וכך מצאתי את עצמי אחר הצהריים כמעט ללא אוויר בראותי, ועם תחושה שמשהו עומד לי על הגרון ועוד רגע יחנוק אותי...זה לא היה ריגוש...זה היה קרוב יותר להתקף לב...( )
והנאה גדולה לא היתה שם...
ואז, לאחר שאותו המנגנון הפלאי בתוכי החליט לקחת את העניניים אליו לידיים, היתה פתאום רגיעה גדולה...הרגשתי שאני חוזרת לנשום, עייפות עצומה נפלה עלי (כמו תמיד כשהאדרנלין בגוף נרגע), רעב קל , אפשרות לחשוב ולהתרכז במידה מסויימת...
ואז בערב, כשהוא עלה מולי באודיגו, יכולתי להיות קצת יותר בשליטה על עצמי ולתת לעצמי להינות ולזרום עם מה שהיה שם...
שהיה טוב, אבל גם השאיר אותי מבולבלת ותוהה...
ולכן, עדיין אין פרוש רש"י (או כל פרוש אחר שתרצו לבחור... )...
| |
| כינוי:
בת: 66
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
