בדד, במשעול אל האין

בדד, בנתיב ללא כלום

בדד, עם הזמן הבורח

והזמן לא שוכח להציב את הגבול.

(זאת לא אני, זה זוהר, אללה ירחמו )

כך החליטו כנראה, שתי הנשים האחרות במשרד (שעוזרות לי לפעמים במענה לטלפונים וכו')  , להשאיר אותי בימי האחרונים כאן.

מנהלת החשבונות לקחה יומיים חופש, משהו עם המטפלת של בנה.

המהנדסת פשוט נפלה למשכב (נדיר! נדיר!)  ולפי איך שהיא נשמעת בטלפון, לא בטוח כלל וכלל שנראה אותה גם בתחילת השבוע הבא.

מצד שני, היא  באה מתפוצה ששם העבודה היא ערך עליון, ושאריות של שפעת לא ישאירו אותה בבית כך סתם, לעוד יום של פינוק.

ואני נשארתי לבד (בדד!! ) במשרד (הבוסים לא נחשבים  והם גם לא כאן כל הזמן, לשמחתי הכה רבה ) , מסתובבת בין החדרים הריקים, עונה לטלפונים   תמהים על העדרות שתי הפונקציות החשובות (אבל אמרו לי שהיא תהייה היום ! חולה? [באמת פליאה גדולה, מי חולה באמצע החורף המשופע שנפל עלינו...?] , מתי תחזור? זה לא בסדר!! [נכון, צודק, אני אזכיר לך את זה כשאתה תהייה חולה! ]), שולחת פקסים, עושה דברים שמזכירה אמורה לעשות , במידה ויש או אין לה עבודה ומתחילה לנקות את השולחן.

להפנים את העובדה שעוד שני ימי עבודה , וזהו.

אבל זה לא פוסט פרידה/סיכום ממקום שהייתי בו יותר משלוש שנים וחצי (זה יגיע , אל חשש ), זה רק כיסוי לשיר של זוהר ארגוב שזמזם בתוכי לאורך כל הבוקר (ונא לשיר/לזעוק  עם הפאתוס המתבקש ) :

בדד אלך גם תפילה אין לי

בדד בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום.

********************************

לפוסט של אתמול בלילה היה טריגר במשך היום.

הייתי צריכה אותו כנראה כדי להתמודד ולעבד בתוכי חלק נוסף מהתחושות שיש בי כלפי אימי החיה ואימי המתה.

התגובות שלכם חיבקו אותי , וגם זה משהו שהייתי צריכה כנראה.

יכול להיות שהפעם אחרוג ממנהגי ולא אגיב על כל אחת ואחת באופן אישי, ולכן, תודה עמוקה על הדברים שכתבתם, על  היותכם שם. וכאן.

*******************************

שוב עננים.

שוב הבטחה לסוף שבוע סוער עד סוער מאוד.

לא מיצינו?

אני חושבת שכן.

ובברכת ציון וגו'.