| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 8/2003
 תהיות ללא תשובות...
מהיכן בא לי הרעיון שחיים של איזון בין הרגשות הם משעממים?
מאיפה באה המחשבה שריגוש עמוק, חזק ועוצמתי חייב להיות חלק מהחיים באופן תמידי כדי שאוכל להרגיש שאני באמת חיה.
למה אני חושבת שמי שמרגיש שלווה פנימית למעשה חי חיים שחסר בהם משהו, חיים לא מלאים?
מדוע אני מפחדת כל כך להרגיש שלווה, להיות מאוזנת, לתת לעצמי לנשום, להינות, ואז אני רודפת אחרי עוד ועוד ריגושים כמו מהמר בקאזינו שבטוח שבסיבוב הבא של הרולטה, הוא זוכה בזכיה הגדולה...?
מדוע אני כל כך מפחדת מהשלווה, וכשאני חושבת על זה אני מרגישה את המועקה מתכדרת לי בחזה ובגרון?
מדוע כשאני חווה ריגוש כה עצום אני מתחילה להריץ סרטים ומפסיקה להינות?
האם כל זה הוא בגלל שזה מזכיר לי את חיי בשנים שעברו? לפני התהליך? האם אני לא מעצימה את התחושות של אז ונותנת להן מקום גדול ממה שהיו באמת?
אני יודעת שלווה ורגיעה מאוד מפחידים אותי מצד אחד ואני מאוד כמהה ומשתוקקת להם מצד שני...
וזה הקונפליקט הגדול בתוכי בתקופה זו...
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
