לי , במשרד, יש את השמש בגב.

ולאורך יותר משלוש שנים היא שימשה לי סוג של סיסמוגרף המראה על חלוף השעות ביום העבודה.

על חלוף הימים במשך השנה.

על חלוף העונות.

על חלוף השנים.

היה לי טקס קבוע עם השמש.

בכל יום, בקיץ מוקדם יותר עוד לפני שעת הצהריים, ובחורף בסביבות השעה 12  וקצת הלאה, הייתי קמה ממקומי, מסתובבת לכיוון החלון וסוגרת את התריסים הווניציאנים מפני השמש הבוהקת מאחורי שהופכת את מסך המחשב לזוהר ובלתי קריא כמעט לחלוטין.

התריס היה נפתח שוב, לקראת השעה 4 (בתקופת החורף) , כדי לראות את קרני השמש האחרונות לפני השקיעה, כשבקיץ הוא נשאר סגור עד סיום יום העבודה מפאת שעות השמש הארוכות שישנן אז.

וכך, בריקוד השקט שביני לבין השמש, הייתי מסמנת לעצמי את מעברם של הימים, העונות והשנים...

מעניין שאני חושבת על המשרד בתייחסות למקומות בו ופחות לאנשים שעבדתי איתם.

ואני הרי אדם של אנשים.

אבל כאן זה שונה.

ישנו השולחן שלי, בפינה די פרטית במבואה בין 3 חדרי המנכ"לים.

שם סידרתי את הפינה שלי, עם הרדיו, הדיסקים שמילאו את הארון שמצדדי עד אפס מקום כמעט, כוס ישנה ובה פרחי המשי שיוני הביא לי ליום ההולדת בשנה שעברה (אז הוא עדיין זכר), כל הדברים הקשורים לעבודה.

והמחשב.

סוס עבודה די וותיק, שנוהג להתמוטט בכל פעם שיותר מדי חלונות ו/או תוכנות פתוחות בעת ובעונה אחת, מכוסה כולו בצדדיו במדבקות הצהובות שהזכירו לי דברים שאותם נהגתי לשכוח בזמנים קשים וכואבים.

עולם ומלואו מצאתי לי במחשב הזה.

עולם ומלואו של אנשים, גוונים, רבדים .

החלון בחדר הישיבות , שם עמדתי ודיברתי בטלפון, שיחות ארוכות או קצרות, כשאני משחקת בחוט של הוילון, מעבירה אותו בין אצבעותי , באותה התחושה המדגדגת שכל כך אהובה עלי, מציצה מבעד לחלון לעולם שבחוץ ומציינת לעצמי את השינויים שעוברים עליו במשך הזמן.

בכלל, חלונות היו המקום החביב עלי במשרד, אולי סוג של בריחה זמנית בבהייה לעולם שחי לו את חייו מעבר למחיצה השקופה ביננו.

והיו שם חלונות לא מעטים כשהם פונים לכיוונים שונים , למראות שונים.

שם גיליתי את האיש שטיפס על סולם לשמיים.

ושם גיליתי, שבנקודה מסויימת , ביום בהיר רואים את הים.

גם מהגג רואים את הים.

ובגג, בחניה, היה המקום שבו הייתי יושבת עם יוני כשהיה בא לבקר אותי.

מקום שבעבר הייתי מסתכלת עליו בגעגוע, כמיהה ותשוקה גדולים והיום במבט שכמו לא מבין על מה היתה כל המהומה...

וישנם כמובן גם האנשים.

לא רבים.

מקום קטן יחסית.

חלקם הגדול בא מתפוצת ברה"מ לשעבר, אם בעליה של תחילת שנות השבעים (הביג בוס ובניו) ואם בפרץ העליה שהיה 20 שנה לאחר מכן.

המוצא המשותף, השפה והמנטליות קבוע כמובן את אופיו של המשרד, את ההתנהלות הרצינית, האמינה , המקצועית, יחד עם היכולת להינות מהחיים , במיוחד שהם באים יחד עם כוסית וודקה קפואה ושולחן ערוך ועמוס במטעמים משובבי חיך וזמן לספר סיפורים ואנקדוטות כאוות נפשם.

וברוח שמחת החיים שלהם, הם שיתפו בלב שלם ובשמחה גדולה ומתפרצת לעיתים, אותנו, ה"אחרים" שלא חלקו איתם את אותו מוצא משותף , כאילו היינו כולם משפחה אחת שמחה ומאושרת...

במידה מסויימת, נשארתי סוג של נטע זר בתוכם, כשאני עסוקה בתהליכים שעוברים עלי, שומרת על סוג של דיסטאנס ולא מתערבת ומעורבת יותר מדי בחיי המשרד מעבר לעניין העבודה שבו.

וכך יצא שאני עוזבת בלי לקחת איתי חברה לחיים, כפי שקרה לי במקומות עבודה קודמים שלי.

יחד עם זאת, לאחר שהתרגלתי לאווירה ולמנטליות , הפשרתי, נפתחתי ומצאתי את המקום והיכולת להינות מהרגעים שבהם כולם השילו את שיריונם , שתו וודקה כמים ונשארו פיכחים וצלולים כאילו לא ראו וודקה מעולם.

אני סוגרת תקופה במקום שעל פניו נראה כאילו בזבזתי בו יותר משלוש שנים יקרות מחיי אבל אני יודעת, שזה המקום שנתן לי את האפשרות להתמקד בתהליך ובאנרגיות העצומות שהוא דרש ממני בשנים הראשונות להתהוותו.

ובדיוק כשהגעתי לפרשת דרכים בחלק הרגשי של חיי ויכולתי , אולי בפעם הראשונה, לעשות שם מעשה שקשור לצורך/רצון שלי, הגיעה גם ההזדמנות ללכת מהמקום שראה אותי כבויה, דהויה, מדוכאת , ראה אותי משתנה בבת אחת, מתמלאת חיים , תוססת, נלהבת, שמחה, נרגשת, עצובה, בוכה, אוהבת, ,כואבת, נלחמת, לומדת.

ולא מוותרת.

על החיים.

ואת ההזדמנות הזאת, כמו הזדמנויות אחרות שניקרו לרגלי בשנתיים וחצי האחרונות, אני לוקחת בשתי ידיים.

למאטיס יש את השמש בבטן, לי יש את הרעב בוורידים.

ועכשיו אני אורזת, מנקה ומוחקת כל שביב של נוכחות שלי כאן, נפרדת מהאנשים וסוגרת אחרי את הדלת.

שלום.

*יהודית קציר