משכתי את היום  הזה  לזמן ארוך יותר מכפי שהיה אמור להיות.

יום שהיה בו מכל וכל, וגם רגעים שבהסתכלות לאחור אפשר היה לראות בהם את ההליכה על פי התהום ואת החזרה, ברגע האחרון, לקרקע בטוחה .

השארתי לי די הרבה דברים לסוף ויחד עם זאת, היה לי את כל הזמן שבעולם.

ובסופו של יום, לאחר שכולם הלכו הביתה, נשארתי לבדי במשרד, סיימתי למחוק כל זכר ממני במחשב , עברתי בין החדרים החשוכים,

נפרדת בליבי מהאנשים, מהמקום, ממה שעברתי בו.

השארתי פתק לכולם על לוח השעם.

השארתי את פרחי המשי של יוני.

והלכתי.

זה לא עצב.

אבל משהו בתוכי מעורבל לגמרי הערב ומשאיר אותי עייפה ומותשת מעט...

(*נגמר, הסתיים בצרפתית)