את הערך המוסף, הבונוס, שהרווחתי מהשיחה עם ג. הבכור , הבנתי רק לאחר שהגענו הביתה.

צהרי יום שישי.

שמש צהובה שולחת קרניים בין קטעי עננים על שפת הים.

גלים גבוהים.

סוערים.

חול לבן ונקי.

מסעדת דגים טובה.

מתחילים עם צלוחיות הסלטים הקטנים.

לחם טוב.

חמאה.

התחלנו דווקא בשיחה על דברים אחרים.

כמו שתמיד אהבנו לשוחח.

לרוב על המצב. אקטואליה. פוליטיקה.

מה יהיה, איך יהיה.

השערות, השלכות.

קצת הסטוריה.

השיחה קולחת, זורמת, מזכירה לי את היכולת שלנו לדבר ואת העונג שיש לי מכך.

המנות העיקריות מגיעות.

הוא החליט לנסות שריפס בשמנת ויין.

אני , שכבר הייתי מלאה הלכתי על פילה בורי בגריל.

ופתחתי בחלק השני של השיחה.

אמרתי לו איך אני מרגישה.

איך הרגשתי באותו יום ראשון, לאחר סוף שבוע ארוך, שבו הרגשתי שאנחנו הולכים על קצה של משהו לפני אולי נפילה לתהום. סוף שבוע שלא היה שונה מסופי שבוע קודמים בשנה האחרונה.

איך אני מרגישה (ובמידה מסויימת גם אבא שלו) מול ההתייחסות שלו אלינו, או  אם לדייק, חוסר ההתייחסות שלו אלינו והבוטות שבה הוא מתנהל בזמנים שהוא בבית.

איך אני מרגישה מול ההתרחקות שלו מאיתנו.

על הכעס, על הכאב.

כשהוא דיבר, הבנתי שאין כאן משקעים עמוקים מזמנים רחוקים, כעס מודחק, שבא לידי ביטוי בדרך ההתנהגות הזאת.

זה פשוט הוא.

הוא כזה.

מופנם. פתוח וזורם כשמרגיש את הצורך. שקט ומכונס בתוך עצמו כשמרגיש את הצורך בכך.

וכן, רואה אותנו במידה מסויימת כמובנים מאליהם מהמקום שיודע שלעולם לא נעזוב אותו ונאהב אותו גם אם נכעס עליו.

ואז הבנתי, שזאת חגורת הבטחון הטובה ביותר שיכולנו לתת לאיש הצעיר הזה במסעו בדרך החיים...

והבנתי שיהיו עוד פעמים , רבות אפילו, שהוא יכעיס אותי, יכאיב לי במעשיו  אבל לאחר השיחה הזאת הרגשתי שאני יכולה להסתכל על הדברים באופן פחות אישי מבעבר.

ואולי , אולי כאן בעצם שילחתי אותו לדרכו העצמאית.

שחררתי אותו, ממני...

כשהגיעו הקינוחים, תותים טריים עם גבינת מסקרפונה מוקצפת על איטריות קדאיף דקיקות לי, ומרקיז שוקולד  לו, חזרנו לדבר בנינוחות על הצבא, החיים, והסיבות למלחמת העולם הראשונה.