עם שיער זהוב צרוב שמש ועיניים ירוקות צוחוקת, מגיעה למקום בו היא מרגישה הכי בבית והוא הכי רחוק מהבית בו נולדה.

ילדה טובה קיבוץ  מרימה עיניים ופוגשת עיניים מאירות  ופתאום  נמזגת אהבה.

והאהבה הזאת מקשרת אותה עם שבט גדול של אנשים שרחוק, במנטליות , בשפה, בתרבות מכל מה שהיא מביאה איתה ויחד עם זאת מחבק אותה אליו כאילו נולדה וחיה בנפאל מאז ומתמיד.

ילדה טובה קיבוץ אוהבת את שיווה  (shiva), שהוא הכי נפאלי שאפשר,  והוא אוהב אותה.

ילדה טובה קיבוץ מחייכת באותן העיניים הצוחקות שלא השתנו מאז שהיינו רצות יחד בשבילי הקיבוץ (אני מקפצת ברגלים כואבות על אבני המדרכה הלוהטות והיא רצה עליהן כאילו אין בהן ולו טיפת חום אחת)  בתמונות עם ילדים, אנשים, משפחה  משם, והשיער הזהוב שלה נראה כל כך במקום אפילו שהיא באה ממרחק אלפי מילין.

ילדה טובה קיבוץ, חיה חלק מהשנה בשמורת טבע שרחוקה מעיר הבירה קטמנדו מרחק 6 שעות נסיעה ברכב, בסביבה של טבע חי ונושם שהיא חלק ממנו, עם נחל הזורם ליד ביתה, במקום שהחיים פשוטים ובסיסיים ומהווים ניגוד מוחלט לחייה בחלק האחר של השנה, שנמצא במדינה שמסמלת היום באופן הכי ברור וחזק  את תרבות המערב והשפעתה העולמית .

ילדה טובה קיבוץ נעה בקלות ובטבעיות בין הדברים המופלאים שהיא מעצבת מבדים , אבנים , מתכות  והופכת אותם לבגדים ותכשיטים יפים להפליא, בעלי נגיעה אישית ייחודית (ואת המעיל המדהים שהיא עיצבה ולבשה ,פשטה ונתנה לי כשראתה איך נצצו עיניי כשהתאהבתי בו   ) וההצלחה העיסקית שבאה יחד איתם, ובין היכולת  לשים אותם בצד ולהתחבר לחלק הפשוט והתמים יותר של החיים במקום שבו הטבע הוא המרכז.

ילדה טובה קיבוץ, כבר מזמן לא ילדה ומזמן לא בקיבוץ אבל השיער עדיין זהוב צרוב שמש והעיניים צוחקות ומאירות, ומוכיחה שוב את אימרה שהבית הוא במקום בו הלב נמצא.

ילדה טובה קיבוץ זאת נוגה, בת הדודה שלי , שנפגשנו אתמול , בדיוק שנה לאחר המפגש הקודם, והמשכנו ,  בשיחה של ארבע שעות שעברו ביעף, כאילו מאותה הנקודה והלאה...

(והפוסט הזה נכתב ופורסם בהסכמתה הנלהבת)