| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 8/2003
 מצברים...
למכונית שלי נגמר המצבר. וכנראה שעוד מעט גם לי...
המצבר שלה נגמר לגמרי, באופן מוחלט והכי טוטאלי שיש...
בזמן האחרון הייתי צריכה לסובב את המפתח מספר פעמים עד שהיא הניעה ומובן שלא חשבתי לקדים תרופה למכה ולהחליף לה מצבר...
והיום התברר שגם האלטרנטור הלך...אל תשאלו אותי מה זה ואיך זה פועל, אני רק יודעת שהוא קשור קשר בלתי נפרד למצבר ולעובדה שהמכונית מניעה או לא...
איכשהו הצלחתי אתמול להגיע מהעבודה הביתה והיום בבוקר חיכיתי לממס"י, הוא הניע לי את המכונית והגעתי למוסך, כשאני נוסעת על הרבה כוונות טובות ותקוות גדולות שלא להתקע על הכביש הראשי ...
ושם האומללה היתה צריכה אינפוזיה מיידית ותמידית...לא הצליחה לנסוע אפילו מהחניה ועד לחשמליה...המוסכניק לקח את המצבר שלו והכבלים, והחיבר אותם למצבר המת שלה, וכך, עם מכסה מנוע פתוח ועם אינפוזיה ישר לווריד היא גיששה את דרכה אט אט לתוך המוסך...
קונסיליום מהיר של הרופאים בכחול הבהיר את עניין אלטרנטור (מתה על המילה הזאת... ) והוסיף כ 1000 ש"ח לטיפול עצמו...אואוצ', כואב...אבל מה לא עושים עבור חתיכת הפח בצבע טורקיז שמשרתת אותי בנאמנות כל כך הרבה זמן...
השארתי אותה שם, בידיהם הנאמנות של הרופאים בכחול ובאתי לעבודה...
אתמול בלילה הבנתי שגם אצלי המצבר עומד להגמר...
טובה ראתה אותי ואמרה לי : פמה, את לא נראת טוב, את נראת עייפה ומותשת... (איך לא...3 שעות שינה בממוצע בלילה...) תתחילי לאזן, אמרה לי...
איך? אני לא יכולה...זה בא מבפנים...סוער לי כאן...מאוד...אמרתי לה, אבל ידעתי שהיא צודקת...
שאם אני לא אתחיל לקחת שליטה על עצמי ולמצוא את הדרך של הריגוש וההתנסות יחד עם המנוחה והשלווה, אם לא אמצא את הדרך בתוכי לא לפחד מרגעי השקט , לקחת אותי איתי , ואלי, להרגיש שהם האינפוזיה שלי שאיתה אני אוכל להמשיך ולהחוות את הדברים עם כוח פנימי, אני עלולה להגיע לאפיסת כוחות, להתמוטטות...
כמו שהמכונית שלי התמוטטה...
ואז, אז אני עלולה לעשות טעויות...כאלה שיוציאו את כל ההנאה מהתהליך עצמו...
וכמו הרבה דברים , שאני יודעת אותם בתוכי ואני רק זקוקה למישהו שיאמר לי אותם כדי שאוכל להוציא אותם החוצה, לעין השמש ולהפסיק להתעלם ולהדחיק אותם, הרגשתי מיד איך הפאזל הזה בתוכי משתלב אחד בשני...
ופעלתי.
חזרתי הביתה, ופעם הראשונה מזה שבועות, או אפילו חודשים, לא נכנסתי לחדר בו נמצא המחשב...
לא בדקתי דואר, לא נכנסתי לאייסיקיו, לא נכנסתי לאודיגו, לא נכנסתי לבלוג לראות תגובות וסטטיסטיקות, לא נכנסתי לישרא כדי לקרוא ולהגיב...
הלכתי מיד לישון.
וישנתי שנת לילה ארוכה (יחסית) ועמוקה של 5 שעות...
וקמתי בבוקר עם ההחלטה שאני מורידה הילוך...
מחפשת (ומוצאת ) את שביל הזהב...להיות שם, להתרגש, לחוות, להינות וגם לדעת לנתק מגע...ובזמן...
המכונית שלי נמצאת עכשיו במוסך, מטופלת בדאגה ע"י הרופאים בכחול שדואגים להחזיר לה את הכוחות והאנרגיות...
אני צריכה לטפל בעצמי, לבדי...
wish me luck...
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
