אני מקבלת לרוב בברכה, ואפילו בברכה גדולה.

מסתכלת עליהם כסוג של תבלין המתבל את המערכת הקבועה של היום יום, ומוצאת נקודות הסתכלות שונות ואחרות על אותם הדברים.

אבל לפעמים, לפעמים אני מרגישה מול שינוי תוכניות מסויים כמו ילדה קטנה שלקחו לה את הצעצוע שהיה בטווח ידה ואין לדעת מתי תקבל אותו שוב.

ואין קשר להגיון זה או אחר במצב זה או אחר.

הספר שלי שוב חולה.

כנראה שיש בי משהו מעין הרע, כי בפעם הקודמת הוא השתעל עלי עד כלות ואילו הפעם הוא כבר לא הגיע.

וכשהודיעו לי (מספיק בזמן, יאמר לזכותם) הרגשתי אומללה כמו אותה הילדה וצורך עז לשמור את התוכניות דהיום ללא שום סטייה זאת או אחרת.

והמועקה שבתוכי מיום שלפתע הפך להיות ריק מתוכניות ופעילות.

היה חסר רק שאתחיל לרקוע ברגלי ולפרוץ בבכי שכבר עמד בזוויות פי.

בסופו של דבר התעשתתי.

אני אסתפר היום.

אצל מישהו אחר.

וגם קיבלתי הזמנה לארוחת צהריים מבטיחה.

התבהרות .

אם לא בחוץ, לפחות בתוכי.

שבוע טוב חברים יקרים.

אני לומדת.

בסוף לא אפחד מהריק והלבד הבלתי צפוי...