אמרה מקוקו לאחר שעלתה אלי , 12 קומות , ברגל (דווקא יש מעלית, סיפור ארוך...).

ולמרות שאצלי, בראיה לאחור , אלוהים לא עשה טעויות גדולות ובלתי הפיכות, הרגשתי אתמול במהלך הערב,  את החיבור של המשפט הזה, הנגיעה השמיימית , עם תחושה אחרת שהולכת ושוכנת בקירבי, לאחר שזמן רב מאוד , לא יכולתי להכיל ולקבל אותה.

התחושה שאני מבורכת.

שיש לי על מה להודות.

ולא שלא ידעתי בהגיון את זה.

ידעתי מאז ומתמיד.

ובעבר (הרחוק וגם הקרוב יותר), גם הייתי מונה את הסיבות אחת לאחת:

זוגיות.

ילדים.

משפחה.

חברים.

עצמאות כלכלית מסויימת.

אבל כל הדברים הללו, היו חיצוניים מבחינתי.

כי בתוכי, במקום הכי עמוק ואינטימי שישנו ביני לבין עצמי, לא הרגשתי כך.

מבחינתי היה חסר כנראה הדבר החשוב ביותר, התבלין שבלעדיו התבשיל הוא חסר טעם ותכלית לחלוטין.

האהבה.

שלי אל עצמי.

ועד כמה זה נשמע ניו אייג'י, זה הבסיס לכל השאר.

ולא הרגשתי מבורכת.

לא יכולתי אפילו  לומר את המילה.

לפני שבוע, בלי תכנון מראש, בלי מחשבה כלל, יצאו ממני פתאום התחושות, הרגשות שהובילו אותי להכרה שכך אני מרגישה עכשיו.

במשחק קליל של קלפי מסרים קיבלתי את הקלף הבא:

"תודה לשמש שמחממת אותי.

תודה לרוח שמקררת אותי.

תודה לעצים שמקשטים את עירי.

תודה לים שמרגיע אותי.

תודה לאוכל שבא אל פי.

תודה לבית שיש לי.

תודה להורי שגידלו אותי.

תודה לחברים שאוהבים אותי.

תודה לגופי שעוזר לי.

תודה למלאכים השומרים עלי.

תודה להשראה שמרוממת אותי.

תודה לשפע שיש בי.

ותודה לאלוהים שבתוכי."

ואתמול בערב, זה היה זמן מצויין להרגיש מבורכת.

וכשדיברתי על אותות, גם לזה התכוונתי.

מצד שני, אם אלוהים מתנצל, מי אני שלא אקבל את ההתנצלות שלו...

(* משפט שהולך וסובב לו ברשת לאורכה ולרוחבה)