שעל פרק ידי מעלה בי , שוב, את הפחד הגדול שלי ממחטים בכל צורה אפשרית.

אסוציאציות מהעבר הרחוק ודפיקות הלב שמאיים לפרוץ מתוכי הם התפאורה והסאונד לסצינה הקצרה כל כך , שבה עד שחני האחות מספיקה לסדר את מכשירי התופת הקטנטנים (שתי מבחנות תמימות, מחט וחוסם עורקים) אני בעצם כבר בחוץ אחרי הכל.

את חושבת שיבוא יום ואני אפסיק להרגיש כך, כאילו הברכיים שלי עשויות חמאה, שאלתי.

ומדברי הניחומים שלה, שאני לא היחידה שמרגישה כך, הבנתי, שהעניין הזה, אבוד.

ואני חושבת לעצמי, איזה מזל שלא חייתי בתקופה בה הקזת דם היתה סוג טיפול קונבנציונלי למהדרין...

יום ראשון.

אוספת דברים קטנים למלא את היום.

למלא את השבוע.

שבוע טוב