| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 8/2003
 טעויות ותעיות...
לפני כשבועיים גיליתי צעצוע חדש, כמו משחק... וכמו ילדה קטנה מצאתי את עצמי משחקת בו בלי הפסקה כמעט. בכל דקה פנויה פתחתי אותו ונכנסתי "לשחק"...
המשחק שופע הזדמנויות ואפשרויות: שיחות, שירה, דיברי חידוד , פלירטוט, הבטחות עלומות ומרומזות ואני נשאתי על גלי הריגוש והתקווה , ממשיכה לשחק, מחפשת ומוצאת כיוונים חדשים, דרכים נעלמות, מתח, סערה...
עד, עד שהתחלתי לחשוש שהוא שואב אותי אליו...
מתי עוברים את הקו האדום?
מתי המשחק הופך מדרך נוספת להשיג/לממש משהו, למטרה עצמה?
מתי הריגוש הופך מתבלין שיש להוסיפו מעת לעת לחיים , למטרה עצמה , וככזה הוא לעולם לא יספיק ויהיה צורך בעוד ועוד עוד...?
האם הריגוש, הרצון לריגוש הוא ההפך מהדיכאון ומהעצב העמוק? האם הם באים מאותו המקום, מאותו הריק שבתוכי?
ומה גרם לאותו הריק? מתי זה החל, ולמה...?
האם אני יודעת מתי להפסיק? האם אני יכולה, בעצמי?
מצב רוח מדוכדך ירד עלי...
אני יודעת מדוע הוא כאן...
שיחה שהיתה, דברים שנאמרו בקול רם, שקעו בתוכי , ולאחר זמן, העלו דברים ומחשבות שהודחקו עמוק...כמו קילשון שהופך את הקרקע ומעלה לאור השמש אדמה שהיתה חבויה בחושך עמוק בפנים, ומכין אותה לשתילה של דברים חדשים...
לא קל להתמודד עם המודחקים...אבל חייבת...יש לנקות דברים מתוכי כדי שאפשר יהיה לפנות מקום לדברים אחרים, שטובים לי, שמחזקים אותי, שאיתם אוכל להמשיך הלאה...
ואולי , אולי אני לא יכולה לעשות את זה לבד...ואני צריכה מישהו שיעזור לי למצוא את הדרך שאולי קצת אבדה לי ...
אני אהיה בסדר...
עכשיו אלך לשתול קצת פטוניות...
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
