בכיתה יא' הייתי שבוע שרות לאומי בשדרות.

אני זוכרת שעבדנו בסיוע למורים בבית הספר המקומי וגרנו (לבד !!) בדירות שהוכנו על ידי המועצה המקומית.

מהשבוע הזה נשארו בי הדברים הבאים:

 - תחושת השחרור המשכרת מהיותי רחוקה מאמא שלי.

 - השעות הגנובות בלילה כשג. הצליח להתגנב לדירת מגורי אז.

 - הכינים איתם חזרתי הביתה והטיפול הטראומטי בשערי הארוך והכה שופע שאמא שלי העבירה לי.

מכאן ברורה הפינה החמה בליבי לעיר שדרות והבחירה בה כמקום להפסקת הקפה הנדרשת מאוד מצידי בטיולנו היום.

האמת שחברתי (AKA תלמה) ואני (AKA לואיז) רצינו מאוד להשתלב בסביבה וחיפשנו את קפה המובטלים המקומי (שהרי שתינו, או ליתר דיוק אני  - היא בסוג של חופשת מחלה לפני פרישה - שייכות לצד הזה של העם) אבל דווקא במרכז העיר, או  השכונה , מצאנו בית קפה שנראה תל אביבי יותר מסביבתו ורק כשהגיע הקפה הבנו שהוא לגמרי שייך לשדרות.

סיור מהיר וקצר בחלק העיר הרחוק מפגיעת הקאסאמים הביא למסקנה ש:

 - העיריה משקיעה בפיתוח סביבתי סביר.

 - האנשים שקנו ,במיטב כספם, קוטג'ים דו משפחתיים מול מפעל "אוסם" בכניסה הצפונית לעיר חיים כל הזמן במין סיר בישול ענק המדיף ריחות ניחוח של מטבח תעשייתי פאר אקסלנס.

בהמשך היום, וכדי לא להעליב את ערי הפריפריה (AKA עיירות הפיתוח בשפת הפוליטיקלי קורקט) האחרות שבסביבה קפצנו לבקר גם בנתיבות והסקנו ש:

-קריית  "הרנטגן" (הרב איפרגן למי שלא יודע )גדולה ומרשימה, אך עקב בעיית זמן וחשש שמא יסקולונו באבנים יושבי המקום החרדים (תלמה לבשה גופיה דקיקת כתפיות ואילו לואיז חשפה גם היא את זורועתיה המאוד נאות) עברנו את העיר בסערה תוך כדי שאנו מחפשות בקדחתנות את היציאה ממנה ולכן לא הספקנו לעשות את ההשוואה הנדרשת עם קריית הבאבא סאלי ירום הודו או איך שנוהגים לכנותו.

- הבניין המפואר ביותר בעיר הוא בניין לשכת התעסוקה , שלרגע חשבנו שהוא הקניון המקומי אך מהר מאוד הובהרה לנו טעותנו ובמחשבה שניה, אכן מתאים יותר שכך תראה לשכת התעסוקה במקום בו אחוזי האבטלה כמעט דו ספרתיים.

וגם את אופקים לא הפקרנו ושם קיבלו את פנינו שלל דגלים בכניסה לעיר וכן משפטים שמאוד דומים לאלו שרואים בבסיסי צה"ל בסגנון: העיר היא ביתך, שמור על נקיונה וכו'.

תנופת הפיתוח הסביבתי לא פסחה גם על העיר המרוחקת ובחלק מהרחובות אין פניה ימינה או שמאלה כי בדיוק חופרים שם משהו וכולנו תקווה, שיבוא יום וגם יסגרו את החפירה ויפתחו את הכבישים מחדש.

ובין סיור אנתרופולוגי זה או אחר (שלא נעדר ממנו גם שמץ מה של התנשאות סטייל מרכז הארץ השבעה, כפי שציינה תלמה ללא בושה ) ראינו גם כלניות.

מרבדים אדומים שלהן.

והלכנו בָשקט של מרחבים ירוקים וחומים בחלק ארץ שהוא כולו גבעות עגולות וקמורות שמשרות תחושה של רוך ושלווה בנסיעה בו.

ובאותו השקט ישבנו בפינת מנוחה ומצפור הצופה לכיוון עזה , לזכרו של חייל מג"ב יונתן ורמולן שנהרג בעזה לפני חמש שנים, והוא בכלל לא מכאן, ולא היה חייב להיות כאן ויכול היה לחיות בשקט ובשלווה של ארץ מולדתו, הולנד.

והיה חם , יבש ונעים, ונתנו לרוח לזרום לתוך המכונית שנסעה לה בכבישים כמעט ריקים, וצחקנו ודיברנו כמעט ללא הפסקה עד שהגענו הביתה עייפות אך מאוד מרוצות.

מה שהפך את סוף הסיפור שלנו לשונה בתכלית מסוף הסיפור של תלמה ולואיז מהסרט (וטוב שכך...)