גיל מתוק.

לפחות בספרים, בסרטים.

אצלי, אני זוכרת, שנאתי כל רגע.

זאת היתה שיא תקופת החיכוך עם אמא שלי ואני חושבת שלא עבר יום בלי התפוצצות זאת או אחרת.

אני רוצה להאמין שא. הצעיר יזכור את הימים האלה, אחרת.

חיבקתי אותו היום בבוקר וסיפרתי לו שוב, עד כמה הלידה שלו היתה קשה, ואיזו דרך ארוכה ומדהימה הוא עשה מאז, ועושה כל יום מחדש.

ההתמודדות שלו עם הקשיים היא יומיומית ולא פשוטה , ואנחנו, הוריו , שמלווים אותו מהצד, יכולים רק לתת את הכתף, את החיבוק, את האוזן, ואת הלב, שהוא יודע שישנם ויהיו שם תמיד.

הבגרות הפנימית יחד עם הקסם האישי הסוחף שבו יביאו אותו, למרות הקשיים האובייקטיביים, למקום שיהיה לו נכון, שיעשה לו טוב.

ותוך כדי כך, יעשה טוב לאחרים.

כשאני מסתכלת עליו בנקודה זאת של חייו, עם ההחלטה האמיצה והגורלית לחזור על כיתה ט', על השינוי המהותי בבית הספר, עם ציונים טובים וחיוביים והדרך שפרושה לפניו, בזכות מלאה לא בחסד, אני מתמלאת שמחה.

וגם גאווה בילד הזה, בכשרונות שבו.

בכוח.

ובטחון שבא מהידיעה שהוא יצליח.

שהוא יהיה מאושר.

ובזאת בעצם, דייני...