ואני כמו לא חשה דבר.

אותה קהות חושים, שיש בה מין הברכה גם גם מבלבלת, שהמנגנון הפנימי בתוכי מפעיל מיד כשהוא מזהה דבר שעלול להיות קשה לי מדי לשאת.

numb. (ובאנגלית זה נשמע בהחלט טוב יותר).

חוסר אמונה.

ופחד.

שבא מתוך חוסר האונים של אי הידיעה...

היא היתה צעירה ממני.

(הנה, עכשיו אני יכולה לומר אותה בזמן עבר).

אישתו של חבר טוב של ג.

הכרנו וגם נפגשנו מספר פעמים.

זהובת שיער וחייכנית.

מלאת מרץ ואנרגיות, הרוח החיה בכל מקום בו היתה.

אמא לשלושה בנים (שהבכור חגג בר מצווה לפני פחות משנה) , עוסקת במשרה בכירה עמוסה ואינטנסיבית.

היו בחו"ל, לעסקים של הבעל ונופש.

ושם , בבת אחת וללא שום סימן אזהרה, נמוגו ממנה החיים בדום לב.

ואני, הולכת אל  וקמה מהשינה המתוקה של יום שישי אחר הצהריים וכמו נמצאת בתוך ענן צמר גפן ולא מבינה איך לא מרגישה דבר...

רק רוצה לחבק כל כך את האהובים עלי.

ולטרוף את החיים עד תומם...