ובאורח פלא, כשפתחתי ביום שבת בבוקר את המחשב היה בראש בדף הבית שלי MSN המאמר של עדי כליף על החיים מתוך החצי המלא שלהם.

וקראתי אותו פעם אחת.

ושניה.

ושוב.

ועוד אחת.

לאורך השבת כולה.

והשארתי אותו למעלה.

שיהיה שם כל הזמן.

שאני אזכר.

שאני אזכור.

ובתוך כך, הצורך הבסיסי לעשות דברים מוחשיים פשוטים, של יום יום, כמו לצבוט את עצמי ולראות שאכן אני חיה, ואכן אני מרגישה.

וכל זה בא מתוך אותה תחושת קהות חושים והסתכלות מהצד על כך האובדן שקרה ברגע אחד מדגיש , באופן כל כך בולט

את חוסר האונים שאנו נמצאים בו לעיתים.

והחיים שלנו מעורבבים בהם כאב ושמחה, וצחוק ודמע ואפשר לשקוע באחד אבל עדיף ומחזק יותר להחזיק בשני.

לא רק בימים כאלה, מול אובדן כזה, אלא גם בתוך הפרטים הקטנים שמחברים לנו את הדקות והשניות ביום יום...

ואני קוראת שוב את עדי כליף וחושבת עליה.

יוצאת למרפסת וממלאת את מלוא ראותי באוויר ואור.

חיים.

שבוע טוב חברים יקרים. רק לשמור על עצמנו והאהובים עלינו

(ותודה על המילים שנאמרו כאן. הייתי זקוקה לעידוד, הרגשתי אותו)