| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 8/2003
 כזאת אנוכי...
ליבת דיכאון קיומי (המונעת ממני את התחושה של אושר, אבל אפשר גם לשאול: מהו האושר בכלל... ).
הגנות נרכשות כולל הגנה מאנית (לעיתים).
הכל בתחום הבריא והנורמלי.
אנושית לגמרי...
נורמלית לחלוטין (טוב, לעיתים... )...
בשליטה על חייה ועל הדברים שנמצאים בתוכה, ולעיתים מרפה אותה ויש לה את הכוחות לחזור ולהחזיר עצמה לתלם...
מתחילה לשאול שאלות ולנסות להבין...
כזאת אנוכי...
טיפול פסיכולוגי יכול להועיל. הוא כמו מראה מול פני ואני מחליטה מה אראה בה...בטיפול אפשר לנסות ולהבין מהיכן בא הדיכאון...
השאלה היא, אם תמיד צריך לבדוק כל דבר...
אם החיים עצמם, עם אותה ליבת דיכאון שקיימת ומכוסה היטב ולעיתים מצליחה לפרוץ החוצה ואז מכניסים לפעולה את ההגנות שיש , כולל הגנות מאניות של over ריגוש, התרגשות, סערה פנימית, והן מתפקדות מצויין ומחזירות את הליבה לתוך לוע הר הגעש, אם הם טובים, ואם זה אינו מפריע למהלך החיים התקין, מדוע צריך להעלות אותן למעלה ולבדוק מדוע ומהיכן באו...
האם אי אפשר להניח לתחושות הללו, כל עוד אינן פוגעות במהלך החיים התקין, פשוט להיות שם, ולתת לאדם להתמודד איתן בכלים שבנה ורכש לעצמו במשך השנים...?
האם כל דבר צריך לבחון?
סיכום השיחה הארוכה עם נועה...
ודיברנו גם על אמא...
ויצאתי משם כשאני ממשיכה לחשוב על הדברים וכשאני יודעת שאני ממשיכה לארוג את אותה רשת בטחון AKA החברים שלי, החיים והווירטואליים, שאני שמה תחתי כדי שאותה לוליינית בקרקס הידוע בשמו: החיים של פמה, לא תיפול עמוק, חזק וקשה מדי אם תעשה תנועה לא זהירה או נכונה...
ועם זה, אני ממשיכה הלאה...
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
