חודש אחרי, וכאילו הגעתי למין הפסקת אש במלחמה פנימית שכל זמן שתתרחש בתוכי, אין סיכוי שאנצח בה.

החלטתי להבין.

ומכאן, החלטתי ויכולתי גם לקבל.

ולהינות.

מהימים הללו , תקופת "בין המצָרִים" של חיי...

זה בא לאחר תשובה מקטרת שלי (כרגיל) על דברי פרגון מצד חברה על התקופה הזאת, שמאפשרת לי לחוות ולעשות דברים שבזמן אחר לא הייתי עושה אותם,  ולו בגלל חוסר זמן בסיסי ופשוט.

ואחרי שגמרתי להתלונן על כך שבעצם הייתי נהנית יותר אם הייתי יודעת שיש לי עבודה או מטרה מסויימת לקיומי (AKA להרגיש אני מביאה תועלת לאנושות או לפחות לסביבתי ) קלטתי בעצם מה אני עושה.

אני לא מרשה לעצמי.

אני חוסמת דברים בתוכי.

אני חוסמת אותי.

וכשאני חוסמת בפני את האפשרות להינות מדברים שאני עושה אותם בלי "אבל" ובלי "אולי", אני למעשה חוסמת אותי מלראות דברים הקשורים אלי גם במקומות ורבדים אחרים בחיי.

כמו העבודה למשל.

ואז, כשהחלטתי, רגשית, שאני מתחילה להינות מכל דבר שאני עושה , חווה, מתנסה, עוברת בימים הללו, בלי לחכות שיגיע אותו ה"משהו" שהוא זה שיגרום לי את האושר, השמחה, ההנאה הגדולים. האמיתיים. הנכונים.

כשהחלטתי שאני  נ ה נ י ת,

הרגשתי איך חוסר השקט, חוסר המנוחה הפנימיים שלי , הולכים ונרגעים אט אט...

אני לא צריכה יותר להתאמץ ולמלא לי את הימים מתוך פחד הריקנות שלהם מולי.

אני משאירה אותם פנויים והם מתמלאים להם מעצמם...

את זימנת את זה, אמרה לי חברה.

וגיליתי, שלא בפעם הראשונה...

חודש אחרי, והפעם כנראה באמת החלפתי דיסקט.

ורציתי לכתוב היום על חווית הלימודים שלי בעבר ועל המחשבות עליהם היום, אבל השמיים הכחולים, השמש הזורחת ופניה המחייכות של תינוקת קטנטונת שהשתתפה איתנו היום בשיעור עיצוב הביאו אותי למחוזות אחרים...

ועכשיו אני הולכת להכין שניצלים (ונא לא להתלהב, ביקורי במטבח עדיין  קצרים ונדירים...).