"אני כמו פרח לא מוגן, בואי,

חיכיתי לך בגן.

למה, הדמעות שלך עכשיו, למה?

את כמו נחל נעזב, למה רודפים אותך כולם?"

שרה דיקלה את תחילת ההופעה שלה במועדון הפיוז'ן ובכך נתנה את האות לזרימת אנרגיות בלתי פוסקת בינה ובין הקהל שידע ושר את כל שיריה , הישנים וחדשים , עד תומם.

והיא שרה.

שילוב מרתק של רוק עם אקורדים וטונים של מוסיקה ערבית סוחפת.

והיא מנגנת באוויר.

והיא פורטת על גופה.

והיא נהנית מכל רגע.

וכך גם הקהל.

ואני (וגם ג. שנהנה מהמוסיקה החדשה עבורו ומהליווי המוסיקלי המוקפד והמושקע).

שיצאתי עם כפות ידיים אדומות וכואבות מתיפוף על כל דבר אפשרי באיזור וצרודה לגמרי לאחר ששרתי במלוא גרוני את כל שיריה כולם.

ועם האנרגיות הללו, שייטתי בכבישים הריקים יחסית של אחרי חצות הלילה, בחלונות פתוחים , אדישה לקור החודר פנימה, שומעת ושרה שוב, עם הדיסק שלה, בקולי קולות כמו הייתי אחת מאלו שמשתפים את סביבתם במוסיקה שהם שומעים.

ולא היה איכפת לי כלל...

"תראי, תראי

השמיים פתוחים מעלינו

יורדים ונוגעים, זאת עונת פיתויים בינינו"