לפחות אצלנו בשכונה.

תהלוכת העדלאידע המתקיימת מסורתית, בכל יום שישי שלפני חג הפורים התקיימה היום, ולמרות שרוח החג עדיין לא שורה עלינו, למעט קולות פיצוץ הנפצים שהולכים ומתחזקים משנה לשנה, התהלוכה היתה גדולה, עליזה ותוססת ולא נפקד כמובן, גם השנה, מקומו של החמור הרתום לעגלה בראשה...

ישבתי לי בקפה שמול הבית, צופה בתחפושות החדשות (לא ראיתי שום "עוזי כהן" עדיין) והוותיקות (עדיין מתחפשים ליפנית?! ), שותה קפה חזק וחם (וחוטאת ב 3 בורקסים - לאחר שיעור פילאטיס) ונהנית מהרעש , ההמולה והצבעוניות שכך נפלה עלינו, לדקות ספורות  באמצע היום.

יש משהו מחבק באינטימיות של שכונה לא גדולה, שרוב האנשים מכירים אחד את השני , אפילו באופן שטחי, כזה שמאפשר לומר "שלום" לבבי  ,להוסיף חיוך של הכרות ואולי עוד כמה משפטים במקרה מסויים זה או אחר ולהמשיך הלאה בתחושה של שייכות מעוררת בטחון.

ג. הבן יקיר לי הבכור הגיע אתמול בלילה לרגילה שלפני גיבוש קורס קצינים.

וכשהגענו הביתה לאחר ההופעה, הבנתי שמשרתינו הנאמנים (NOT) התפטרו כולם בבת אחת.

פוגרום.

סדום ועמורה.

כך, פחות או יותר, אפשר לתאר את הסלון והמטבח לאחר שהוא עבר בהם (טוב, אולי אני מגזימה קצת, אבל זה מאוד קרוב...).

אבל, כמו שהבנתי והחלטתי לפני זמן מה , אני הרי לא לוקחת את הדברים הללו, ממנו,  באופן אישי ולכן לא כעסתי, אפילו צחקתי קצת וחיכיתי בשלווה ובאורך רוח לרגע הנכון והמתאים לרענן לחייל האמיץ את נהלי הבית.

ואכן, לאחר שנוהל משא ומתן קשוח באשר לכמות המזומנים אותם יקבל החייל האמיץ בזמן הרגילה מהוריו האוהבים (כולל תאוריה, כולל 3 שיעורי נהיגה , לא כולל מע"מ ), הגיע גם זמן ריענון פקודות הבית ולמרבה הפתעתי, ושמחתי, הדבר נעשה תוך כדי שיחה מבודחת כשהוא מנקה בעצמו (!!) את המטבח.

יש לי הרגשה שהפעם הרגילה שלו תהייה הנאה גדולה גם עבורנו...

ולא היתה עבורי, דרך מתאימה יותר לסיים את השבוע הזה, שהיו בו הבנות ותובנות, טלטלות פנימיות ותחושות של המתנה וחשבון נפש.

וגעגועים מרחוק.

שנמסכו לתוך מילים שעברו בחלל הסלולרי והאלחוטי  ואיפשרו להעביר את הימים הללו בקלות יחסית.

שבת שלום חברים יקרים.

שמש חמימה בשמים תכולים.

פורים כבר בשער.

האביב מעבר לפינה ממש...