שלאחר שיא מסויים תמיד ישנו מישור.

לאו דווקא ירידה או נפילה, אלא תחושה שטוחה, שדווקא היא , מאפשרת לנו , כנראה,  להטמיע באמת את השיאים שאנו עוברים בכל פעם מחדש.

שכחתי שהמנגנון הפנימי שבי לא אוהב את התחושה השטוחה הזאת, ולכן מתפלא ומתנגד כשהוא נתקל בה בכל פעם מחדש.

שכחתי שלפעמים הגוף שלי נזקק ודורש את הרגיעה, השקט שלו , כדי שיוכל לאגור כוחות להמשך הריצה המטורפת שלי, לעיתים, במחוזות החיים שלי.

שכחתי שגם הנפש שלי נזקקת, לעיתים, לאותו הדבר.

שכחתי שלהיות לבד עם עצמי, ללא אנשים שסובבים אותי יכול להיות גילוי מרתק ומרגש כמו כל גילוי חיצוני אחר.

שכחתי שהפחד עדיין קיים בי אבל לא שולט בי.

שכחתי.

וכמו אותה ילדה, שלפני מבחן בבית הספר היתה רושמת לעצמה, על החלק הפנימי של כף היד, את אותו מושג ספציפי שהיא לא מצליחה לזכור ואותו רגע הוא נצרב בה לזכרון לפחות עד לסוף המבחן, כך רשמתי את הדברים ששכחתי , כאן.

כדי שאזכור.

(ואת הפוסט הזה, רשמתי תוך כדי הכנת הקפה, כשבכל פעם אני נזכרת בעוד דבר ששכחתי ורצה לרשום אותו פן אשכח שוב...)