ופתאום הריקנות שהכתה בי, יחד עם חוסר היכולת שלי להשאר עם ומול עצמי.

ברחתי למקום שזכרתי שאמרו לי שאני יכולה לבוא אליו בכל פעם שרע לי.

יום שהתחיל במישור.

המשיך בירידה תלולה למקום שכל כך רע לי בו, שאני פשוט שונאת את עצמי כך.

וזאת ההכרה שהכתה בי כשיצאתי בסופו של דבר מהבית, כי הרגשתי שהקירות פשוט סוגרים עלי.

כמעט פיסית.

אני שונאת לראות את עצמי כך.

אני שונאת לראות את החולשה שבאה מתוך הצורך שלי באישור חיצוני להיותי.

אני פשוט שונאת.

ואיך זה קיים עם הצורך שלי לקבל אותי כפי שאני?

על הצדדים הפחות טובים שלי? הפחות יפים בעיני?

קיים.

אבל לא היום.

היום זאת היתה הפעם הראשונה שיכולתי לומר את זה לעצמי.

ואחר כך יכולתי לפרוק את הכאב, לקבל את החיבוקים.

וכדי שהיום יהיה מושלם להפליא, גם לוויה באמצע היום היתה שם.

ומחר, אמרה סקרלט או'הרה, מחר יהיה יום חדש...