מכוון את גופו לקראתי במדוייק, עד כדי הבאת ידי למקום הספציפי שבו הוא רוצה את זה הפעם.

את המגע.

הליטוף.

הגירוד.

ואז, מחפש לו את התנוחה המתאימה לו הפעם.

לפעמים קרוב אלי, אפילו נצמד אלי בגופו, לפעמים פשוט מסובב את ישבנו אלי ,מכין את עצמו לקראת,  ומתענג.

באופן הפשוט, המלא, הטהור, הבסיסי ביותר.

לפי הגירגור אני יודעת שטוב לו, לפעמים הוא אפילו מושיט כף יד נטולת ציפורניים וכמו מלטף אותי בעצמו.

לפי הנשיכה העדינה בכף ידי או ההתמתחות, קימור הגב וההליכה ממני כשזנבו מורם, אני מבינה שדי לו.

הוא לוקח את הדברים כפשוטם.

לפעמים הוא משחק איתי.

ואז יש לו מבט שובב בעיניים, אפשר אפילו לזהות מין חיוך חתולי על פניו, גבו מתקמר בדרך אחרת והוא מנסה למשוך אותי למשחק מחבואים/תופסת ברחבי הבית, שתמיד נגמרים בכך שאני נשארת חסרת נשימה וצרור חדש של שריטות עדינות מעטר את רגלי או את ידי.

רוב הזמן הוא ישן.

לרוב מכורבל סביב עצמו, אוזן אחת תמיד נעה/זעה באופן כמעט בלתי נראה הקשוב למהלכי הבית וסביבתו.

לעיתים שנתו חזקה כל כך והוא מרשה לעצמו להוריד את כל אמצעי ההגנה והאזעקה ואז שום דבר לא מפריע לו להתמכר גם לה.

וישנן הפעמים שבהם הוא מזכיר את מוצאו הקדום.

הנמר.

זה בא תמיד ממקום של פחד.

ממקום של אי הבנה.

של ארועים, של אנשים, של מחוות, של ריחות.

אז הוא כולו רוח סערה, נושף באיום אוויר מבין פיו, ציפורניו שלופות וכל חזותו אומרת "תחזיקו אותי!".

ודווקא אז, צריך למצוא את שביל הזהב להזהר מציפורניו השלופות והחדות ויחד עם זאת להרגיע אותו עד שיחזור להיות אותו חתול שקט ורגוע, עם כתם בצורת לב על גופו.

תשע נשמות ופנים רבות לחתול...

והים הרוגש , שַקָט...