ידעתי כבר אתמול בבוקר שזה יהיה יום שיגמר בים...
זה התאים למצב הרוח שלי, זה התאים לרצון שלי להרגיש את הרוח על הפנים ולהיות חופשיה...
לפני חודשיים הרגשתי בדיוק את אותו הצורך והלכתי לים .
זה היה אמצע הקיץ והמקום היה שוקק אנשים ופעילות והיה לי טוב להיות חלק מהתסיסה והדינמיות שזרמה שם.
וכך מצאתי את עצמי, לפנות ערב יורדת במדרגות לים...
והוא היה שונה לגמרי מאז...

הים מתחיל להיות עצוב בערב בעונה הזאת של השנה...החוף מתחיל להיות ריק.
מעט מאוד מתרחצים, ישנם אנשים שעושים ספורט, ריצה או הליכה כמוני, ישנם אלו שבאו לגלוש ולרחף על המים, שחקני מטקות פה ושם...

רוח די חזקה נושבת ונושאת אותי לכיוון צפון, לכיוון  העיר בה חייתי לא מעט שנים מימי חיי...עוברת בחופים של ימי ילדותי, שאז החוף נראה לי ארוך ומביא אותי למקומות רחוקים...

בחלק מהזמן דיברתי עם חברה בטלפון, בחלק האחר, הלכתי לי, במהירות ובהנאה, חושבת לעצמי דברים שונים, כמו שאני תמיד עושה בזמן ההליכה...התראפיה שלי...

סיימתי את הביקור בים על כוס בירה צוננת וצלחת פלאפלים עם טחינה (מזין ולא נורא משמין... ) .

וכשישבתי שם בים , וצותתי לשיחת בנות צעירות שאחת התלוננה על המשפחה של החבר שלה, הרגשתי פתאום שאני שמחה. אני שמחה שאני חיה.

אני שמחה שיש לי את החיים שלי.

עם הכאב, עם הקשיים, עם המועקות, עם הפחדים והחששות, עם הנפילות ועם העליות, עם הריגושים, ועם הנסיונות והחוויות שאני מרשה לעצמי לחוות...

עם המשפחה ועם החברים, עם השמחה והעצב, ההנאות והאכזבות, ועם כל מה שהם נותנים לי...

ובמארג חיי הרגיל, שמצד אחד אני מאוד אוהבת מה שאני עוברת ומצד שני אני לא מרגישה מאושרת, זה היה רגע מאוד חשוב ומשמעותי עבורי...

רגע שיש לזכור אותו...