להתקשר ולהתנצל על הדרך בה הוא התבטא ופגע, הרגשתי מועקה מסויימת.

ככל שעברו הימים ראיתי אותו מתכנס לתוך עצמו.

נהייה שקט, מעט עצבני ואפילו מעט עצוב.

ומאוד הבנתי אותו.

כי זה גם התהליך שעובר , שהיה עובר עלי, במעבר ממקום אחד למשנהו, במעבר מצורת חיים אחת לשניה.

ג. הבכור סיים היום את הרגילה שלו ומתחיל (תוך שהוא הולך "לסגור 28", דהיינו, 28 יום ללא יציאות)  למעשה את השלב המכין של קורס קצינים, שהוא סוג של מבחן שבסיומו יוחלט סופית, מי ממשיך הלאה ומי חוזר ליחידת האם.

והוא שותק.

והוא מתכנס לתוך עצמו.

והוא זעוף פנים.

ואפילו כשהתקשרתי אליו היום בבוקר לאחל לו, שוב , בהצלחה, הוא בקושי דיבר איתי.

ובערב, הוא התקשר לאבא שלו, נשמע  הרבה יותר טוב , התנצל על הבוקר  ואמר שהוא בסדר ושהכל יהיה בסדר.

ודווקא בגלל שזה כל כך לא רגיל אצלו, הרגשתי סוג של מועקה צומחת לי בחזה...כי משהו צלצל לי שם...

וכשניסיתי להתקשר אליו, הגעתי כבר ישר לתא הקולי...

ואולי, אולי אני סתם עייפה לאחר לילה של שינה טרופה...

והסיפור של הבוקר (שקשור לעזרה שאני נותנת למקום מסויים) טופל ובעבודת צוות של פחות משעה, הודפסו וצולמו המכתבים החדשים עם כל הפרטים הנדרשים , הוכנסו למעטפות ונשלחו באיחור של שעות ספורות בלבד.

ובא לציון גואל.

והן, הן  בכלל לא כעסו עלי.

קורה, הן אמרו לי, כולנו רק בני אדם...

צודקות...