לפעמים, כדי לשרוד , כדי להצליח לעבור את היוםיום היא מנסה להסתכל אחרת על החיים.

על החיים המאורגנים בקפידה במקום (שלוש ארוחות מוקפדות ביום, ביקור וטיפול רפואי יומיומי, עבודה מסודרת, לימודים, חוגים, טיפול אישי, נפשי), על הספירה היומית ("באיזה מקום היו בודקים שלוש פעמים ביום מה שלומי ואם אני בכלל חיה").

מודעת לגמרי לעובדה שזה סוג של אשליה שהיא מכניסה את עצמה בכוונה, כי לפעמים זה הדבר היחיד שנותן לה את הכוח להמשיך הלאה.

יש בה חוכמה שבאה מהתנסות החיים שעברו עליה ורצון עז והחלטה להפיק את המיטב מהשהייה שנכפתה עליה במקום הזה לשנים רבות כל כך.

ס. שפוטה למאסר עולם על רצח אבי ילדיה.

"מתי התרגלת לחומות סביבך" שאלתי אותה , מהמקום בו אני מרגישה לעיתים שקירות הבית שלי סוגרים עלי .

רק שלי יש את הפריבילגיה לקום לצאת משם לכמה שעות, להיות ולהתחזק בחברת אנשים שטוב לי איתם.

והיא לא יכולה.

"רק בתקופה האחרונה ממש", ענתה.

שמונה שנים לא יצאה מעבר לחומות ולגדרות שבמקום.

שמונה שנים, ולפניה לפחות עוד 10 (ועדיין לא קצבו את עונשה).

בגלל התנסחותה הכל כך קלה ובהירה משתתפת בעיתון המקומי ומשמשת כמעין נציגה של יושבות המקום מול המבקרים מבחוץ.

והיא דיברה איתנו בבהירות.

באריכות.

בגילוי לב.

בפשטות.

לא הססה לענות על שום שאלה שנשאלה.

לא ניסתה ליפות את הקושי. את הכאב.

 ורק כשעמדה ליד הגדר וחיכתה לקצינת החינוך שתפתח לה את השער ותחזור לעבודה,

פרצו פתאום הדמעות.

אלו הילדים, אמרה.

זה עולה בכל פעם מחדש כשאני מספרת את הסיפור שלי.

כלא נווה תרצה.

כלא הנשים היחיד בישראל.

אגפים של משתמשות בסמים. אגף טיפולי (בתהליך גמילה) , אגף "נקיות".

מגוון רחב של עברות: עברות להשגת סמים (גניבה, פריצה, שוד), הונאות, הריגה, רצח.

טווח גילאים גדול החל מקטינות ועד למבוגרות מאוד.

כלא.

חומות בטון.

גדרות ברזל ותלתליות תיל למעלה.

פיסות קטנות של דשא ופרחים בנסיון לשוות נורמליות מסויימת לחיים במקום בו לעולם שתי דלתות אינן נפתחות בעת ובעונה אחת...

171 כלואות.

171 עולמות.

ורק שעות אחר כך, כשאחזתי בידי עציץ azalea בפריחה לבנה, הבנתי שהצורך העז שלי לקנות אותו היום, היה קשור קשר הדוק לביקור שהיה מוקדם יותר.

(ולא, את אתי אלון לא פגשנו ).