אפילו לא קצה קציה של כזאת.

(ואין כוונתי לקשרים שנוצרים בין האסירות, כי זה לא העניין כאן, ובכלל).

אין רומנטיקה בתיאור החיים בתוך החומות.

אין רומנטיקה בנסיון להבין על מה ולמה יושבת שם כל אחת ואחת מהן.

את הנרקומניות שנשפטו למאסר לאחר אין ספור נסיונות להביא לשיקומן ולהוצאתן ממעגל הסמים , עוד לפני שהוכנסו לכלא.

את אלו שביצעו פשעים חמורים, רצח, הריגה, פשעי צווארון לבן וכו'.

אין נסיון להבין כי זה לא העניין.

הגישה הבסיסית  של השב"ס (שרות בתי הסוהר),ללא אבחנה בין אסירים לאסירות,  ומכאן גם של קצינת החינוך שליוותה אותנו בביקור, וגם שלי כצופה במקום, היא חברתית/שיקומית.

הענישה היא חלק מהעניין, בעצם הכנסתן לתוך החומות ואי היכולת שלהן להסתובב אפילו שם באופן חופשי.

החופש הפרטי שלהם נשלל מהן באופן מוחלט ואין למעשה כמעט זמן שאין עין כזאת או אחרת צופיה בהן ומפקחת על מעשיהן והתנהלותן.

אבל.

וכאן בא ה"אבל" הגדול.

המטרה היא לתת להן את הכלים שבעזרתם יוכלו לחיות חיים נורמטיביים/מלאים ומספקים, כשאשר ימלאו את חובתן לחברה ויצאו החוצה לאחר ריצוי תקופת עונשן, ולא יחזרו שוב ושוב לכלא , כמו שקורה לעיתים לא מעטות.

ומכאן, שבעצם מהרגע שהן שם, לא שופטים אותן שוב על המעשה שבגינן הן נכנסו.

אם זה גניבה פשוטה.

שוד.

הונאה גדולה או קטנה.

הריגה.

רצח.

מקבלים אותן כמו שהן וההתייחסות היא שיקומית/טיפולית גרידא.

כשהקשבתי לס. לא עניין אותי מדוע היא שם.

מישהו שאל והיא ענתה בלי כחל ושרק.

ובגלל שמבחינתי זה לא היה העניין המרכזי לא הוספתי את העובדה שהמעשה שהיא עשתה היה לאחר 17 שנים של התעללות פיסית וריגשית בלתי פוסקת, לאחר שברחה וחזרה אליו שוב ושוב (כי התגעגעה אליו כך אמרה, כי כך הן מרגישות אפילו כשמפליאים בהן את המכות), ולקחה את חייו בידיה לאחר שהרגישה שחייה וחיי ילדיה בסכנה וסיבות נוספות, שעם כל ההבנה אליהן, לא מנעו את החלטת בית המשפט כפי שהיתה.

אין שם רומנטיקה ואין נסיון לרחמים או לסלחנות בגלל היותן נשים.

ישנה ההבנה, הידיעה שמאחורי כל אחת ואחת מהנשים ששם ישנו סיפור חיים שהביא אותה למקום בו היא יושבת היום, משלמת את המחיר ואולי תשלם אותו לאורך כל ימי חייה.

והתהייה הפנימית, האם זה יכול לקרות לכל אחד ואחד מאתנו...

*פוסט שנכתב כמענה לתגובות של שדות, קאשיו , טליק ואולי תחושות של קוראים נוספים, לפוסט של הבוקר.