נדמה לי שבמהות, הכי טוב לי לחיות לבד.

במקום משלי.

מוקפת בדברים ובאנשים שאני אוהבת, באה והולכת כרצוני, אבל חוזרת לפינה שלי ושם, אני לבדי.

ויש כאן פראדוקס במובן שלעיתים, אני הרי  לא מסוגלת להיות לבד עם עצמי ובורחת למקומות וכיוונים שונים רק כדי לא להסתכל במראה ולראות את פני נשקפים ממנה...

אין כאן הגיון שעליו בנויה התחושה הזאת.

כי החופש שלי, החיצוני, לבוא וללכת לאן ומתי שאני רוצה, הוא כל כך גדול שיש כאלה שאינם מבינים איך הוא יכול להיות כזה יחד ובתוך מערכת זוגית ארוכה בשנים.

ואולי זה החופש הפנימי, שמתעתע בי?

שנותן לי את התחושה שגם בתוכי אני מרגישה חופשיה, אבל בעצם מספיק לו דבר קטן כדי שיזכיר לי את התחושה של כבלים האוסרים את גופי ונשמתי כדי שאחזור , ולו לרגעים ספורים, לפנטזייה ההיא, שבה אני באמת נהנית מכל העולמות.

הוא שאמרתי.

פנטזיה.

ולעיתים, טוב שתשאר כזאת...

(פוסט קצת הזוי מדברים שלא ברורים לי...)