שהגוף שלי בוגד בי.

דווקא לאחר שגיליתי אותו ואת היכולות שלו לאחר שנים של התעלמות הדדית האחד מהשני.

לא במחלות חס וחלילה (טפו, טפו, טפו, מלח, מים, מלח, מים, חתול שחור, חמסה , חמסה ), אלא מבחינת היכולת והמוכנות שלו ללכת איתי לאן שאני רוצה לקחת אותו באותו הרגע.

דווקא עכשיו, כשלכאורה אין לי סיבות להיות עייפה פיזית כי הימים שלי רגועים ושלווים, ואפילו אם הם מלאי פעילות לעיתים, זאת פעילות מהסוג הלא מעייף, שלא לומר על פעילות מחשבתית מעמיקה (שחוץ מלחשוב , שוב, עלי ועל מה שאני רוצה לעשות) היא לא ממש קיימת.

ויחד עם זאת, אני מגיעה ללילות ופיתאום נופלת עלי עייפות מהסוג המותש, כזאת שבקושי מחזיקה את עיני פקוחות לעוד דקות ספורות, ואני מקשיבה לעצמי והולכת לישון מוקדם יחסית (שעת חצות וסביבתה, זה בהחלט מוקדם יחסית עבורי), כי בסופו של דבר, הרי כל זמני בידי ואין לי את התחושה שאם לא אספיק עוד דבר אחד או שניים עכשיו, באמצע הלילה, מחר כבר יהיה מאוחר יותר.

ועדיין,  כשאני מגיעה לחדר הכושר, אני מרגישה שאין בי כוח פתאום לעשות דברים שכבר עשיתי , שאני נשברת מהר יותר, כאילו נסוגתי אחורה עם היכולות הפיזיות שלי.

ולפעמים זה מתסכל אותי עד סף דמעות.

ותמיד ישנו החשש ההוא, בסתרי התת מודע והלב, שהמצב יחזור להיות כפי שהייתי בעבר, בטטת כורסא שמנה וחסרת אנרגיות...

מצד שני, אולי זאת תקופת המתנה גם בשבילו, תקופת מנוחה ואגירת כוחות להמשך, שברור לי לגמרי , יהיה מהיר, אינטנסיבי ודינאמי כמו בכביש הכי מהיר...

1 באפריל היום, ואין כאן שום מתיחה חוץ ממתיחות הגוף שעשיתי (די בקושי)  היום בשיעור פילאטיס.

יוצאת לסוף שבוע מול הים לכנס שמבטיח להיות מעניין ומהנה.

שבת שלום חברים יקרים.

אפריל הגיע, אפשר להריח את פריחת ההדרים...