בחלק הראשון אני הולכת עם השמש בגבי, יכולה לתת לעיניי לשוטט לכל הכיוונים, להסתכל ולחוות את המראות והצבעים במלואם.

כשאני פונה מזרחה, השמש פתאום בעיניי.

ואז, בגלל שאני לא סובלת משקפי שמש, מורידה את העיניים אוטומטית למדרכה, בוחנת בעניין את השילובים של אבן האקרשטיין שמפארים אותה בצורות ובשילובי צבעים שונים (הגזמתי קצת כרגיל, רק צבעי אפור וחמרה ).

ואז אני מגיעה לשביל האבנים הצהובות.

מישהו בעיריה החליט לצבוע, לאורך המדרכה שליד בנייני הממשלה ובית המשפט, שביל צהוב.

ומאז, במשך חודשים ארוכים שהייתי הולכת שם את ההליכה הקבועה שלי, היה הרגע בו הייתי מסתכלת על נעלי ומחכה שיעלמו נעלי הספורט ואת רגלי תפארנה נעלי הריקוד אדומות הלכה של דורותי , מסתכלת לצדדים , מחפשת את איש הקש (חסר השכל), איש הפח (חסר הלב) והאריה (חסר האומץ) חבריה למסע לקוסם בקריית האזמרגד.

את הצעד הראשון בשביל האבנים הצהובות אני תמיד עושה במין ריקוד קטן שרק אני רואה אותו לצלילי מנגינה שרק אני שומעת אותה.

השביל שלי מוביל לכיוון מזרח, הנעליים נשארו נעלי ספורט והחברים למסע , שהיו איתי, בתוכי, שנים רבות כל כך פונים כל אחד לדרכו לאחר שמצאו ומילאו בעצמם את שהיה חסר בהם...

ואיך הגעתי מתאור הדרך ללשכת התעסוקה להרהורים (פילוסופיים) רק המוח הקודח (לעיתים) שלי, יודע... :)