לצפרדעים.

ואפרוחים זהובי הפלומה.

ואחר כך הצטרפו גם פו הדוב וחבריו.

ותמונות מעלות חיוך וצבע בפני המסתכלים בהם.

חדרים ובהן מיטות קטנטנות של תינוקות. כמו עריסות.

חדרים אחרים ובהן מיטות קצת יותר גדולות.

וחדרים שבהן מיטות בית חולים רגילות.

רעש והמולה של ילדים בגילאים שונים, ובמיוחד תינוקות.

המון תינוקות.

אני לא זוכרת שכך היה שם בפעם הקודמת, לפני כמעט חמש שנים.

הם בוכים כי כואב להם.

הם בוכים בעצם כי הכל כל כך זר להם ומפחיד ואין להם דרך לומר את הפחד.

אז הם בוכים.

ולכן האחות שמחלקת את מגשי ארוחת הערב מחזיקה אחד קטנטנן על ידה האחת כדי להרגיע.

ואחות אחרת מלטפת ראש ילד אחר.

והרופאה מחייכת למרות העייפות הפושטת בה.

ובאמצע המחלקה, בפאטיו, ישנה פינת משחקים צבעונית מלאה באביזרים שאפשר לשחק בהם אבל לא תמיד יש כוח לאלה שהם מיועדים עבורם.

ויש גם בית קולנוע קטן עם כסאות ומסך ענק שמקרינים בו  סרטים שילדים אוהבים,  ורק הפופקורן והשתיה שבכניסה חסרים.

ובמסדרונות מסתובבים הורים ובני משפחה אחרים מודאגים ועייפים, מתרוצצים אחרי אלה שאמורים להיות החולים כאן, אבל לפעמים דווקא המקום השונה הזה מזריק בהם מין מרץ כפול ומכופל.

עם רדת הלילה , לאט לאט הפעילות הקדחתנית שוככת והמרץ מתרוקן מאלו שיש בהם , והעייפות מתפשטת באחרים, האורות מעל המיטות מכובים, הכורסאות שלצידן נפתחות וכולם מתארגנים ללילה.

ונרדמים.

עד להשכמת מדידת החום בשעת הבוקר הלא הגיונית של השעה חמש.

והיום נכנס וממשיך לו בשגרה שהיא רק של המקום ההוא שהופך למין בועת חיים שלמה.

לא. הצעיר היתה התנסות לא פשוטה אתמול בצהריים, שנאלץ להתמודד איתה לבדו ולהגיע עם אמבולנס לבית החולים כשאבא שלו בדרום ואני, בצפון.

עד שהגעתי לחדר המיון הדברים הסתדרו להם ונרגעו, אבל הרופאים רצו להשאיר אותו ללילה, להשגחה, ולעשות בדיקת EEG היום בבוקר, כך שחזרנו למחלקה בה היה לפני חמש שנים, וכמו אז ג. נשאר לישון איתו את הלילה ואני חזרתי לבית ריק לגמרי.

למעט החתול.

והיום אני בטח אראה, סוף סוף, את האיש החשוב ביותר במחלקה.

הליצן הרפואי.

ואני זקוקה לו לא פחות מכל אחד אחר...