| |
 כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 9/2003
 לרוב אני כותבת כדי להוציא דברים מתוכי החוצה, לפרוק , להרגיש הקלה, לתת מקום לדברים חדשים לצמוח בתוכי, לנסות להבין מה קורה ואיך... הפעם, הפעם אני לא מנסה אפילו להעלות על הכתב את הדברים ששמעתי ודיברנו הערב. הם כל כך רבים, מלאים, נוגעים ברבדים שונים, נכונים וכאלה שעדיין לא בטוחה בנכונותם ואמיתותם, ובמידה מסויימת, את חלקם שכחתי מיד כששמעתי אותם... אולי כי היו קשים וכואבים מדי, או כי יש גבול למה שאפשר לקלוט , לנסות להבין, להפנים, להטמיע בבת אחת, בשעות ספורות... אז אני לא כותבת אותם, לא היום בכל אופן. אני צריכה שהם ישארו בתוכי, ולאט לאט , אזכר במה שנאמר, באיך, בדברים שאני צריכה לעבוד עליה, רוצה לעבוד עליה...ועם הזמן, כנראה הם יופיעו גם כאן... שמחתי ששוב היה בי האומץ ללכת לכיוון אחר, לא רגיל אצלי, לנסות משהו שונה, דרך אחרת שבעבר הייתי אולי מבטלת אותה בהנף יד. שמחתי לגלות שיש בי ואצלי עוד כל כך הרבה דברים ללמוד ולעבוד עליהם, שהשינוי לא נגמר, שיש בו רבדים שונים ונוספים שאני צריכה לחקור ולבדוק... שיש בי את הרבדים הללו... לא היה קל להעלות דברים מהעבר, זה תמיד משאיר אותי עם תחושה של מכבש שעובר עלי, אבל נקודות המבט השונות, ההסתכלות האחרת עליהם, היתה מרעננת... באתי לשם עם כאב גדול שהלך וגדל ,במיוחד ודווקא, לאחר שהוצאתי אותו החוצה בבלוג, ויצאתי עם שלווה גדולה וחיוך על הפנים שלא נמוג גם לאחר שהמתדלקת המקצועית להפליא (במכירות ובמכונאות) בתחנת הדלק מכרה לי את כל תוספי הדלק האפשריים, הנחוצים והלא נחוצים...
| |
| כינוי:
בת: 66
|