לזמן בבית החולים יש דרך אחרת לנוע.

מעצם חוסר הפעילות הרגילה , הגוף והנפש מתכווננים לפי איתותים אחרים.

שעות הארוחות כמובן.

לפי האור בחוץ.

לפי ביקורי הרופאים.

ומתוך אותו חוסר פעילות הזמן נמתח הרבה יותר ולאט יותר מבחיים הרגילים שלנו.

 היום בבוקר, עם ההמתנה לנוירולוג וליציאה הביתה,  השעות נמתחו להם לאט לאט , וא. שכבר החל מאבד את סבלנותו באופן כמעט מוחלט רצה כבר לצאת משם, להיות בבית, בסביבה המוכרת והנעימה לו, עם החברים שלו והפעילויות הרגילות.

וכשהוא נמצא ב state of mind  הזה, הוא מסוגל להטריף את הדעת למי שנמצא לידו.

פעם זה היה מעצבן אותי הרבה יותר.

היום, לאחר שאני מנסה לתקשר איתו באופן רציונלי כשאני מבינה שהוא מוריד על עצמו סוג של מסך שאותו אי אפשר לחדור, אני זזה אחורנית, ונותנת לו ולי את האפשרות להרגע עד שממשיכים הלאה.

ודווקא סיור הרופאים של החדר שלנו ,יחד עם הנוירולוג (החמוד להפליא...), החל באיחור...

אבל סוף טוב  הכל טוב, כמאמר האופטימיים שביננו, ולאחר פגישה עם הנוירולוג ועם פסיכיאטרית הנוער , הובהר שוב, שאין סיבה לדאגה גדולה ולוחצת.

ניתנו המלצות להמשך הדרך, בדיקות נוספות וביקורת לאחריהן במרפאת החוץ, ויכולנו להפרד בשמחה מהמקום בו לפעמים לחולים הקטנים יש מרץ רב יותר מלהוריהם (הדי מותשים)  ומאלו שאמורים לטפל בהם.

ועכשיו הוא בחדרו, עם חבר ועם המוסיקה האהובה עליו (heavy metal או משהו דומה לזה), מעבירים קטעים, מחכה לחברה שלו  וחוזר לחייו הרגילים אליהם כל כך התגעגע.

ועבורי, היה השבוע הזה  הזדמנות לבדוק, הלכה למעשה כיצד אני מיישמת הבנות פנימיות שהגעתי אליהן בתקופה האחרונה.

אבל זה , לפוסט אחר.

עכשיו אני הולכת לישון...

והליצן הרפואי לא בא גם היום...

שבת שלום חברים יקרים.

אמנם בחוץ סוער ואביך, אבל האביב פורץ מכל פינה...