היתה לי תחושה , במהלך הימים האחרונים של השבוע שעבר, שחלק ממני מסתכל על עצמי מהצד.

מעבר להתמודדות עם הדברים שעברו על א. הצעיר היה כאן רצון, אינטואיטיבי , לראות איך אני מתמודדת עם דברים שהפנמתי בתוכי בתקופה האחרונה , והמשבר האחרון, היה דרך לראות איך אני עושה זאות הלכה למעשה.

השינוי המיידי של חיי היום יום.

המעבר לפאזת חיים אחרת, במקום אחר, בועתי לגמרי כשתחומי העניין והשגרה הרגילים הופכים במידה מסויימת לבלתי רלוונטיים לחלוטין.

ראיתי שמעבר לתגובה הראשונית שלי במצבים כאלה, שהיא קור רוח ומיקוד מקסימלי בעניין עצמו ובדרך לפתרונו, לא היו בי הפעם התחושות של פחד וחוסר אונים שבאו מתוך חוסר בטחון שהעולם שלי התערער בבת אחת ומי יודע מתי יחזור לסידרו.

היתה בי קבלה של ההווה ומכאן זרימה עם מה שהוא מביא.

ותחושת הזרימה היתה גם למחרת כשהתברר שהרופאים רוצים שישאר יום נוסף בבית החולים (כשאנחנו חשבנו ביום חמישי בצהריים לכל המאוחר, כבר נהייה בבית), וגם כשהתברר שאולי בדיקת ה EEG תדחה לסופו של היום ,אם בכלל, ושעות רבות של המתנה לפנינו.

קיבלתי את זה כעובדה שאין מה לעשות בגינה  אלא רק לחכות בשלווה עד שהמצב יתבהר לו.

15 דקות לאחר מכן היינו בדרכנו למכון ה EEG, התקבלנו שם מיד ופחות משעה לאחר מכן, כבר היינו בחזרה במחלקה.

שוב נוכחתי בעובדה שכשאין לוחצים על דבר מסויים, הוא מגיע אלינו בעצמו ובזמן הנכון לו.

ו"האני" הצופָה בי מהצד, חייכה חיוך גדול כשראתה את התגובה השלווה והמחוייכת שלי לשיחת הטלפון  שקיבלתי מיוֹני ביום חמישי בצהריים, בדיוק 3 חודשים מאז שהחלטתי שדי לי והלכתי.

והתחושה שלי (שאפילו "בום" בבטן לא היה בה כשהבנתי שהוא הדובר) באה לא רק כי היום אני נמצאת במקום אחר לגמרי אלא מתוך  ההוכחה הממשית , המוחשית ביותר לידיעה שרגשות משתנים בנו, וכמו שהשמחה והאושר לא נשארים אותו הדבר לאורך השנים, כך גם הכאב.

ובגלל הידיעה הזאת והנוספות , אני מרשה לעצמי, שוב ושוב, ללכת עם התחושות והרגשות שלי למקומות שהן לוקחות אותי...

ובמבט לאחור אני יודעת, שהמקומות, טובים הם...

(ולכל זה, לא הגעתי לבדי אלא יד ביד )