שאל את הקופאי הגבר המבוגר, לבוש לבן אלגנטי , שיצא מאותו המופע כמונו.

למרות הסיטואציה הלא מתאימה מבחינתי, ולמרות העובדה ששלוש שעות לפני כן חישבתי את קיצי לאחור וביקשתי את נפשי למות, פשוט לא יכולתי להתאפק ונקרעתי מצחוק.

"המפתח אצלך אדוני, אנחנו לא צריכים אותו כדי לקחת את המכונית" ענה הקופאי במגרש המכוניות הנגררות של עיריית העיר ללא הפסקה.

ואני, הלכתי לראות מה שלום האדומה שלי , שעמדה שם , מבויישת וכעוסה משהו לאחר שמכונית גדולה, כתומה וזרה הרימה אותה ללא בקשת רשות ונשאה אותה כך, כשבושתה גלויה לעיני כל , ברחבי העיר כולה.

"את רואה, לא משעמם איתי" אמרתי לתֶלמה שהתפוצצה מצחוק גם היא, למרות ששעות ספורות לפני כן, כששכבתי על הספסל המרופד במזנון תאטרון הקאמרי, היא לא צחקה כלל וכלל ורק חשבה איך היא מביאה אותי , במהירות הגדולה ביותר למיון של איכילוב הקרוב.

רק שלי, אמבולנס אחד בשבוע הספיק ואיכשהוא התאוששתי ויכולתי עוד לשיר בקולי קולות (בלחש ) כמעט את כל שירי המופע  (המצויין והמענג) ורק הבטן שזימרה יחד איתי אותתה לי שבעצם אני עדיין לא לגמרי כשורה.

וכשיצאנו, ואני הולכת  מחזיקה את זרועה , ראינו פיתאום משאיות ענק ומנופים באיזור שהחנינו את המכוניות שלנו והבנו שמחיר הערב יהיה יקר הרבה יותר ממחיר הכרטיסים עצמם...

ובפראפרזה על המשפט עם האקדח בהצגה (אקדח המופיע במערכה הראשונה, יירה במערכה השלישית) כך גם גרר עירוני המשוטט בצידו האחד של הרחוב יגרור את המכוניות בצד השני שלו...

והבוקר, קמתי כחדשה וקלילה יותר (בכיס... ).