ישרא נעלם וחוזר לו בימים האחרונים.

משהו שקשור כנראה לעבודות שעושים באתר הירוק שמארח אותו שם.

ובניגוד לעבר, כל העלמות שלו לא ממלאת אותי חששות עד אימה ואני מוצאת דרכים אחרות לתעל את הצורך שלי להיות שם, כאן, עם הכתיבה ועם האנשים שמחבקים ומחברים אותי לשם.

אותה ידיעה שלווה שדברים הולכים וחוזרים להם בזמן שלהם.

וכך גם היום בבוקר, כשכבר ידעתי שהגלים בתוכי גבוהים היום והם עומדים לשטוף אותי וכל מה שנותר לי הוא לנסות הפעם דרך אחרת להתמודד איתם.

כמו גולשי הגלים שלא נלחמים איתם אלא כמו מתמזגים לתוכם והופכים לאחד (קוקסטה, הרגישי חופשיה לתקן אותי אם אני טועה ) וכך יכולים לעבור את הגלים הגבוהים ביותר בלי להפגע ולרגיש את זרימת האדרנלין בגופם.

בגלים שלי אין אדרנלין.

גיליתי שהם באים בתדירות די קבועה, של אחת למספר שבועות.

לעיתים יש סיבה או סיבות שמתחברות אליהם, לפעמים הם באים ללא סיבה נראית לעין.

הגלים הללו שוטפים בתוכי ואוספים תוך כדי כך את כל האנרגיות שבתוכי ואני מרגישה חסרת יכולת וכוח להחליט על הדברים הבסיסיים והפשוטים ביותר.

החלטתי הפעם לא להילחם.

לא לכעוס עלי.

לא להאבק.

לא להשתדל.

החלטתי הפעם פשוט לעצום את העיניים, להוריד את הראש, לקמר את גוף

ולצלול.

עד שיטילו אותי מחדש  אל החוף...