| 9/2003
שונאת...
שונאת לשלוח פקסים.
מתעבת.
אולי שורשי התעוב הספציפי הזה באום ממקם העבודה הראשון שלי כמזכירה.
רשת שיווק מזון גדולה שהיום לא קיימת יותר בשמה המקורי.
הייתי מזכירת אגף הסחר והשיווק (אחלה תואר למשרת מזכירה פשוטה  ) וכל שבוע הייתי צריכה לפקסס לעשרות הסניפים את המבצעים של אותו השבוע, וזה לקח שעות, פשוט שעות...
ואני הייתי מתייבשת שם, ליד הפקס, מרגישה לאט לאט איך המוח שלי נוזל מתוכי ומשאיר אותי יצור חסר מודעות ואינטליגנציה באופן מוחלט...
ומה שהיה מוציא אותי מדעתי לגמרי היה לאחר שהפקסים כבר נשלחו, התחילו הטלפונים: הדף הזה לא הגיע, תשלחי שוב...אוי...
במקומות העבודה שלאחר מכן, שפר עלי מזלי, באחד לא היו הרבה פקסים לשלוח, ובשני, במשרד עו"ד (תחת כנפיו של הגמד הסדרתי המתעלל) לא הייתי כלל צריכה לצלם חומר ולשלוח פקסים , היתה שם מחלקה שזה היה עיסוקה...אח, גן עדן עלי אדמות למזכירות...
וכאן, במקום הנוכחי היתה פקידה שבין השאר זה היה תפקידה. היא ילדה, חזרה לעבודה לאחר חופשת לידה, ולאחר שבוע עזבה אותנו לבלי שוב...ומאז במסגרת החיסכון הנדרש , שליחת הפקסים נפלה עלי...
ואני שונאת את זה !!!
יופי, הוצאתי קצת אגרסיות...ניקיתי משקעים...עכשיו אפשר להמשיך הלאה...
(הממ...אולי אפתח בלוג מקום עבודה...מיומנה של מזכירה מתוסכלת...לאאאאא )
הקטע הזה, שבו אני מרשה לעצמי להוציא החוצה רגשות מאוד שליליים שאני מרגישה כלפי חלק מסויים מהעבודה שלי, ולמעשה כלפי העבודה עצמה אינו מתאר את הרגשתי הכללית היום.
היה לי יום מאוד פורה בעבודה. לא משהו שאני נהנת ממנו, אבל יום בו בסופו הרגשתי שעשיתי משהו מועיל.
הקטע עם הפקסים, עד כמה שהיה קשה, היה קצר יחסית, ולא נתתי לתחושות הקשות הללו לחלחל עמוק בתוכי אלא התייחסתי ספציפית למה שאני עושה, לזה שאני לא אוהבת את זה , הוצאתי החוצה, וזהו, נגמר...
לתחושות שלי כלפי העבודה שלי, המקום בו אני עובדת (והם דווקא מאוד נחמדים, זאת אני, לא הם...), התסכול ,חוסר המיצוי האישי, הפוטנציאל, קל מאוד להוריד אותי למטה ואפילו יותר מכל עניין רגשי אחר...
אבל כמו שע. המטפל שלנו שאל אותי לפני זמן מה, מדוע אני עדיין נשארת כאן, מעבר לתשובות הברורות של שוק העבודה, נוחות וכו', אין לי תשובה ברורה עדיין...יש כאן סיבה מסויימת שמשאירה אותי (והיא לא נקראת יותר ד. ...)ולמרות שהיא עדיין לא ברורה לי לגמרי , אני עדיין כאן, במקום הזה ובמקצוע הזה...
ונותנת לזמן ולעיתוי לכוון אותי למקום האחר בו אמצה את עצמי , סוף סוף , מבחינה מקצועית...
וחוץ מזה , יש פרפרים היום בבטן...ויש קצת נצנוצים זוהרים בעיניים...
זה יהיה ערב של ים היום בערב, עם הליכה לקראת שקיעה, עם רעש הגלים וריח הים, אבל לא רק זה... (פמה מחייכת חיוך מלא סוד...).
| |
| כינוי:
בת: 66
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
