החלטתי לתת לה הזדמנות שניה.

לא רק בגלל שעברו שבועיים מאז שעבדתי עם ועל הגוף שלי מעבר להליכות על ההליכון בחדר הכושר, אלא גם כי חשבתי , עם הזמן, שאולי כעסתי עליה אז, מהר מדי וללא סיבה אמיתית ומוצדקת.

באתי היום בבוקר מלאת מרץ , צורך אמיתי וזמן לעבוד קצת על עצמי.

על הגוף שלי.

40 דקות על ההליכון (תוך כדי מעקב מותח אחרי תעלומות ושערוריות בהוליווד ) ואחר כך אמור להיות שיעור עיצוב עם ליטל.

חומד של בחורה שמגיע , ותקבל, פוסט נפרד משל עצמה.

אבל, במקומה היתה שם הדר.

כמה קל היה לי לוותר על השיעור.

כמה מפתה לעיתים.

הרי כבר עשיתי חלק מהפעילות הגופנית ולא יקרה שום דבר נורא אם אוותר על ההמשך.

אבל משהו בתוכי אמר לי, תמשיכי.

רק חמישה היינו, מהם גבר אחד (מקועקע למשעי בזרועותיו המסוקסות...).

בלי מדרגה, ביקשתי, הברכיים.

ויתרה.

על המדרגה.

לא על הברכיים.

אין ספק.

הגוף שלי קיבל את העיצוב שנזקק לו היום, במלואו.

אבל הברכיים...הברכיים קיבלו התייחסות שמעולם לא קיבלו כמוה.

אפילו בתרגילי הבטן, עבדנו עם הברכיים (ואל תשאלו אותי איך, כי אני ממש לא יכולה להסביר את זה).

לקראת סוף השיעור התמוטטתי לאיטי על המזרון , מזיזה נואשות את הרגל/ברך לכיוון זה או אחר ומתפללת חרישית שמישהו ישחרר אותי מיסורי.

היא באמת בסדר , הדר.

לא כעסתי עליה הפעם, בעצם את רוב השיעור העברתי תוך פרצי צחוק בלתי נשלטים.

לקחה אותי כפרוייקט אישי שלה, מנסה לעודד אותי לעבוד קשה וחזק יותר עם ברך , כשכנראה קשה לה להבין שזאת לא אני, אלו חלקים בגוף שלי שעומדים להחזיר, בכל רגע, ציוד לאפסנאות...

וכדי שלא אחזיר את הציוד מוקדם מהמתוכנן, זה היה באמת השיעור האחרון שלי איתה...

(*פֶטיש - סוג של תאווה בלתי נשלטת)