שום הפתעות אין בסיפור
שוב הדמעות על האיפור
החגיגה נגמרת המסכה נושרת
ושוב הדמעות על האיפור
והחיוך שעוד תפור
נפרם משפתותיך
נפרד כך מעליך
וסוף לסיפור

אין דמעות.

היה עצב מסויים מתוך ההבנה שלכל אחד ישנה הדרך שלו לראות את הדברים ולמרות שחשבת שאולי משהו השתנה,

גילית בעצם, ששום דבר לא השתנה אצלו.

כי לא באמת יכול היה להשתנות שם.

כי זה לא קורה בין לילה, ואפילו אם אצלך, נדמה לך שכך קרה...

כי אולי, בבסיס, במהות הפנימית ביותר, צריך בראש ובראשונה לרצות שזה יקרה...

ומכאן שגם אין הפתעות...

כל הקסמים תמו חלפו
כל האורות כבר נאספו
הזמן שאין רופא לו
חמק חלף כמו פלא
ורק הזיעה על הפנים
כובע מעוך ריק משפנים
כל הצופים כבר קמו
כל התשואות נדמו
פרחו היונים

גם קסמים לא היו שם.

היה הקסם שלו.

שהילך עלי פלאים אז ותפס אותי למשך יותר משנה בעבותות ברזל מצופות בסוכריות צבעוניות שבכל פעם שנגסתי בהן, נחנקתי בתוכי, אפילו  מבלי להרגיש ולדעת שכך הדבר.

אבל הקסם לא פעל הפעם.

ולא רק בגלל שזכרתי מה היה מאחוריו, מה "ההבטחה" שתמיד היתה בו.

אלא בגלל שאני נמצאת היום במקום אחר.

מקום כל כך טוב שאני צריכה לפעמים לצבוט את עצמי כדי לגלות שכך הוא באמת.

ויש לי חלק בו ולו חלק בי...

גם האמת גם הבדיה
מה שהיה כמו לא היה
נמוג כהרף עין
ורק אתה עדיין
ושוב הדמעות על האיפור
והחיוך שעוד תפור
נפרם משפתותיך
נפרד כבר מעליך
וסוף לסיפור.

היום, לאחר שיחת טלפון נוספת עם יוני, הבנתי, הבנו שנינו שהפעם הגיע באמת, סוף לסיפור.

("סוף לסיפור" - יהודית רביץ)