אותו במחשבתי.

בעצם, לא מדוייק.

תקופה ארוכה חשבנו שאולי כן, שמתאים לנו עוד אחד.

שמתאים לו חבר למשחקים.

אבל מצד שני, היה לי , לנו, מאוד נוח גם עם הנוחות של הגדילה שלו.

שהוא כבר יודע מה ואיך, יש לו את המקומות שלו בבית, את צורת ההתנהגות, ההתייחסות אלינו.

ושלנו אליו.

אז המחשבה התמוססה לה בתוכי לאט לאט כשאני , מתוך ההכרות שלי עם עצמי, יודעת שאם אני לא מבצעת את הדברים מיד, סימן שאני לא באמת מוכנה להם, רגשית.

אבל כמו שכבר נוכחתי בעבר, לחיים יש את הדרך לסדר אותם לפי צרכיהם ואתמול אחר הצהריים, א. הצעיר התקשר אלי ומתוך הטלפון שלו  בקעה יללה דקיקה ורועדת.

וידעתי.

מין אללה...

ועכשיו בסלסלה המרופדת ברכות שלידי שוכב ומשחק לו סקא  (מוסיקה כמובן, א. אחראי לעניין )בין 3 השבועות, והוא רגוע יותר (לאחר שליקק מעליו את הארוחה שהצלחתי לשפוך עליו - אפשר לחשוב שמעולם לא גידלתי ולו ילד אחד אפילו... ) מתוך בטחון שמתחיל לחוש במקום החדש שלו, לאחר שא. הצעיר מצא אותו אתמול , רועד ומילל באחת החצרות שבשכונה.

הוא איבד את אמא שלו אתמול כנראה, אמרה שרון הוטרינרית.

והוא מצא אותנו...

והרגשת הרכות והחיוך מול הפצפון, יחד עם ג. הבכור שבא בהפתעה לשבת קצרה והגעגועים אל ההוא שנמצא רחוק ויחד עם זאת כל כך קרוב משלימים לי את הכניסה לסוף השבוע שלפני חג הפסח.

שבת שלום חברים יקרים, שבת שלום עם אהבות , חדשות , וותיקות, קרובות ורחוקות...