הדמות הניבטת מולי לעיתים מן המראה מתחילה להיות מוכרת יותר ויותר.

עדיין ישנן אותן השניות הראשונות שבהן אני מנסה להבין מי זאת ואז עולה ההכרה בתוכי ותחושת הבטחון ממראה פרצוף מוכר המביט בך בחזרה.

וכשאני מסתכלת בי אני מזהה את גוש הבטון שהולך וגדל בתוכי בימים האחרונים ככל שליל הסדר מתקרב וימי חול המועד שלאחריו.

אני מנסה לשחזר לעצמי מתי איבדתי את ההנאה שהפקתי בשנים הקודמות מהחגים הכל כך משפחתיים בעונות האביב והסתיו.

מדוע במקום לשמוח מההתכנסות המשפחתית , ולאו דווקא בליל הסדר כוונתי, אלא הימים שלאחר מכן, שבהם הכל כמו נעצר או נעשה במין הילוך איטי ונינוח, מתכנס  ונאסף את תוכו, כל מה שאני רוצה זה פשוט לברוח למקום אחר ולהיות שם לבדי...

מילאתי לעצמי את היום בהתעסקויות קטנות.

כל מיני סידורים לבית שחיברתי אותם עם שיטוט ברחובות דרום תל אביב שכל אחד מהם משמש כמין מרכז לתחום מסויים.

ברחוב לווינסקי ריח תבלינים עומד באוויר . 

שקי ענק המלאים בתבלינים ופירות יבשים עם ריח של מקומות רחוקים, מונחים על המדרכה ולכתובות המסתוריות שעליהם יש טעם של מקום אחר.

במעדניות הדליקטסים  ישנם סוגי מעדנים שלכאורה נמצאים בכל סופרמרקט מקומי אבל הטעם הוא שונה, כי שם כאילו מרגישים את תחושת השיט בים , את ריח המקום ממנו באו הדגים הכבושים, גבינות הקשקבל הצהובות, וקופסאות השימורים שכתובות באותיות בלתי מוכרות בעליל.

אכלתי בורקס במאפיה טורקית, מול לוח שנה מיושן עם תמונה מעיר נמל עטורת מסגדים, ומשני צדדיו תמונות ממוסגרות של כוכבי זמר או קולנוע משנות השישים.

היה משהו "נקי" בפנים שלהם. עינייהם מסתכלות קדימה, מעבר לצלם לאופק שפרוש כולו בפניהם.

מי הם, חשבתי לעצמי.

ומה קורה איתם היום?

האב והבן דיברו בינהם  בטורקית ואני כירסמתי את הבורקס עם הביצה החומה , חוככת בדעתי אם לקנות גם את הלחם הטורקי החם שראיתי בצד... (התאפקתי...).

חוזרת לרחוב.

 הכל מלא המולה ואווירה תוססת וקדחתנית.

אנשים מצטיידים ליום יום, מתארגנים לקראת החג.

ואני מסתובבת בינהם, מרגישה שייכת ולא שייכת, טועמת גרעין או פרי יבש, קונה קצת תערובות שיהפכו את האורז שלי למשהו אקזוטי ורוצה להיות במקום אחר...