לכאורה, אין לי סיבה להרגיש כפי שאני מרגישה כבר יותר משבוע.

אותה המועקה ההולכת וגדלה בתוכי ויחד עם זאת, באופן משונה למדי, לא חונקת אותי לגמרי אלא מאפשרת לי להמשיך את חיי, להינות מדברים שאני עושה ורק לספור את הדקות עד לסיומו של חג הפסח על חגו הראשון, השני וימי חול המועד שבינהם.

לכאורה, מכיוון שכפי שאמרתי לה השבוע, אני נמצאת בתקופה טובה בחיי.

ואני אומרת וכותבת את זה בריש גלי בלי אפילו להוסיף ולרשום את מגוון המילים המגנות על הפחד שלנו שהטוב הזה ילך מאיתנו בבת אחת.

כי אני לא מפחדת שזה יעלם פתאום.

שיקרה משהו והדברים ישתנו להם.

כי אני לא מפחדת מהשינויים הטבעיים בתוך מהלכי החיים שלנו.

טוב לי עכשיו , וזה מה שחשוב לי.

והטוב הזה מתפרס על כל רבדי החיים שלי.

המשפחה.

עם הסובבים אותי.

החברים שלי.

למרבה הפלא, גם בתחום העבודה אני מרגישה שאני נמצאת במקום הנכון לי וההמתנה שנכפתה עלי, שלעיתים היא עומדת בסתירה לתסיסה שבתוכי,   היא חלק מתהליך שבסופו אגיע למקום שהפעם יהיה טוב ונכון לי.

סוגרת ומשלימה את המעגל היא הנוכחות של האיש שמחייך וממלא את ליבי בחודשים האחרונים.

ויחד עם זאת , המועקה.

ובעצם אני יודעת מהיכן היא באה ועל מה היא מסתמכת.

התחושות שלנו מסתמכות על הזכרונות שבנו.

ולמרות הידיעה שהיום אני נמצאת עם ובמקום אחר לגמרי,  התחושות שלי זוכרות את חגי הפסח של השנתיים הקודמות, אליהם התנקזו  ימים של עצב, כאב, כמיהה וגעגוע מרוכזים ומזוקקים עד לחריכת הבשר כמעט...

ומתוך הזכרונות הללו, שנוספת להם הצפיפות המשפחתית הטבעית של החגים הללו, עולה וניבנית לה המועקה שלא מסוגלת להקשיב ולקבל את העובדה שהמציאות שלי היום שונה לגמרי ולחלוטין מהמציאות של השנתיים האחרונות.

עד שתיווכח  בכך בעצמה.

ואז אולי היא תעלם ולא תחזור בחגים הבאים...

ולכן, חג שמח.

ודווקא היום.

כי חשוב לי לכתוב את זה לעצמי ולאחל את זה לחברי ולקוראי לפני הכניסה להתארגנות הקדחתנית של הימים האחרונים לפני החג עצמו.

חג שמח חברים יקרים, חג שבו כל אחד ימצא בו את החלק שאיתו יתחדש, יתמלא ויתחזק לימים שיבואו לאחר מכן...

(וסביר להניח שאני אומר את זוג המילים הללו עוד כמה וכמה פעמים... )